המודיעין במבצע "סוזאנה"

1. מורשת אמ"ן עכשיו כי ההווה והעתיד יונקים מהעבר אלול התשס"ט, ספטמבר 2009 אשגר מורשת מיוחד לציון 55 שנים ל"פרשה" "עסק-הביש" במצרים - 1954 המודיעין במבצע "סוזאנה" פרסום חשיפת רשת החבלה הישראלית ומעצר חבריה בכלי התקשורת במצרים, 1954 כתיבה ועריכה רס"ן ניר שחם

2. "עסק-הביש" במצרים • "עסק-הביש" הינו כינויו של סיפור הפעלת רשת חבלה חשאית במצרים, בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. • בראש ובראשונה זהו סיפורו של כישלון המודיעין הצבאי, החל מקביעת היעדים לפעולות החבלה של הרשת, דרך מלאכת התכנון המבצעי, ההכשרה השטחית והמרושלת, וכלה בדרך הביצוע, שנכשלה כליל בהשגת משימה חסרת שחר, שלא היה לה שום סיכוי להשיג את היעד האסטרטגי שהציבו לה מפעיליה – ביטול הפינוי הבריטי של תעלת סואץ... • בעוד חבריה היו צעירים וצעירות יהודים, ציונים נלהבים ו-אזרחי מצרים, מפקדי הרשת ומפעיליה היו קציני מודיעין ישראלים, מיחידת מודיעין – יחידה 131, שפעלה באופן חשאי במדינות ערב. • כישלון המבצע ונפילת הרשת החשאית חשפומערכות יחסים מעורערות בתוך אגף המודיעין, בעיות אמינות קשות, זיופים של מסמכים רשמיים, האשמות הדדיות ואף עדויותשקר. בעקבות הכישלון, הודחו ראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, ומפקד היחידה, מרדכי (מוטק'ה) בן-צור, מתפקידיהם.

3. "עסק-הביש" במצרים • זהו גם סיפורם הטראגי של גיבוריה – משה מרזוק ו-שמואל עזאר, שנידונו למוות והועלו לגרדום. ושל ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, רוברט דאסה, מרסל ניניו, מאיר מיוחסומאיר זפרן, שנשפטו לתקופות מאסר ממושכות בכלא המצרי. • בהקשר זה ראוי להזכיר גם את סיפור נפילתו של רס"ן מאיר ("מקס") בינט, קצין מודיעין ישראלי שפעל במצרים במקביל ובאופן בלתי תלוי ברשת. האחרון נעצר על ידי שירותי הביטחון המצריים, ולאחר חקירות ברוטאליות בחר להתאבד בכלאו ולא לחשוף את סודותיו. • התנערות ראשי קהילת המודיעין מאחריותם למבצע, ששם הקוד הרשמי שלו היה "מבצע סוזאנה", כמו-גם העיסוק הפנימי בשאלה "מי נתן את ההוראה" בין ראשי המערכת הפוליטית באותם הימים, עיסוק שזכה לכינוי ה"פרשה", גרמו לכך שבמשך שנים רבות לא נעשה שום מאמץ להביא לשחרורם של אסירי "עסק-הביש" מכלאם במצרים. • הללו שוחררו לבסוף בשנת 1968 כחלק מעסקת חילופי השבויים שהתבצעה בין ישראל לבין מצרים לאחר סיומה של מלחמת ששת-הימים, בעיקר כתוצאה של לחץ בלתי מתפשר מצד ראש "המוסד" דאז, שכיהן גם כראש אמ"ן בין השנים 1962-1963, מאיר עמית ז"ל.

4. מדור 13 הוקם במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת "המחלקה המדינית" של משרד החוץ. המשימות שהוגדרו לו: איסוף מודיעין, ו-זריעת בהלה בעורף האויב וביצוע פעולות חבלה ופעולות הסחה נגד המאמץ המלחמתי של האויב בעת מלחמה. עם סיום המלחמה, טענו ראשי מחלקת המודיעין הצבאי במטכ"ל, כי מאחר ומשימותיו של המדור הן צבאיות טהורות, מיקומו צריך להיות בצה"ל, במסגרת מחלקת המודיעין, ולא במשרד החוץ. אמנם, "המחלקה המדינית" סירבה לוותר, אך הוויכוח הוכרע לטובת מחלקת המודיעין במטכ"ל ומדור 13 הפך ליחידה 131 - בפיקודו של מרדכי (מוטק'ה) בן-צור ז"ל. בתחילת שנות ה-50 יחידה 131 הפכה ליחידה צבאית עצמאית בתוך מחלקת המודיעין, לפחות עד לשנת 1963, אז עברה היחידה ואנשיה ת"פ "המוסד". תחת מחלקת המודיעין במטכ"ל, נועדה יחידה 131 להיות מופעלת רק בשעת חירום עליונה, ותוך התחשבות בשיקולים מדיניים. בתוך כך, הגדרת משימותיה של היחידה לא שונו. יחידה 131 - רקע מ"מדור 13" במשרד החוץ ליחידה 131 במחלקת המודיעין של צה"ל

5. הכפפת יחידה 131 לצה"ל – מחלוקת חדשה בתוך קהילית המודיעין • העברת היחידה והכפפתה למחלקת המודיעין במטכ"ל גררה בעקבותיה מחלוקת חדשה בקהילית המודיעין – "המוסד", בתוקף היותו האחראי על הפעילות החשאית מחוץ לגבולות המדינה תבע, כי יחידה 131 תהיה כפופה לו, בעוד ראשי המודיעין הצבאי סירבו לכך בתוקף. • בכדי לפקח אחר פעילות היחידה הוחלט בשנת 1950 על מיסוד והקמת "ועדת השניים", שכללה את ר' המוסד, ראובן שילוח ז"ל, ואת סגן הרמטכ"ל ור' אג"ם***, מרדכי מקלף ז"ל. • כעבור כשנתיים, כאשר חברי ועדת הפיקוח עברו למלא תפקידים אחרים, נסתיים תפקידם גם כאנשי ועדת הפיקוח, והועדה הלכה למעשה רוקנה מכל תוכן ממשי. "ועדת השניים" – גוף פיקוח "אנמי" *** עד לדצמבר 1953 פעלה מחלקת המודיעין ת"פ אגף המטה במטכ"ל.

6. לאחר סיום מלחמת העצמאות הוטל על יחידה 131 להקים "בסיס" לפעילויות עתידיות של היחידה במצרים. למשימה נבחר אברהם דר, פעיל עליה ב' ואיש "הפלוגה הימית" של הפלמ"ח, שבמהלך החודשים האחרונים של מלחמת העצמאות ביצע בשליחות המודיעין כמה פעולות ומשימות חשובות, והיה ממכריו ומאנשי אמונו של מרדכי (מוטק'ה) בן-צור, מפקד היחידה. מדינת היעד - מצרים הקמת בסיס לפעילות מבצעית ומודיעינית במצרים אברהם דר • אברהם דר נשלח למצרים בשנת 1951, כשהוא מתחזה לסוחר ואיש עסקים ונושא דרכון בריטי על שם "ג'ון דארלינג". בסיוע אנשי "המוסד לעליה" בקהיר, החל דר בגיוס חבורת צעירים יהודים נאמנים ומהימנים לגוף המחתרתי שביקש להקים, שמאוחר יותר יעברו אימונים בשיטות חבלה שונות ויפעלו בהינתן האות מישראל, על אף שבאותם ימים טרם נקבעו יעדים מוגדרים לרשת. • בסוף חודש אוגוסט 1951 עזב אברהם דר את מצרים. הוא הניח מאחוריו רשת ובה שתי חוליות בשלבי התארגנות, אחת בקהיר ואחת באלכסנדריה. לרשות כל אחת מהחוליות הועמד מאוחר יותר גם מכשיר קשר אלחוטי לקיום קשר רציף וקבלת הוראות הפעלה מישראל.

7. במדי צה"ל. מימין לשמאל: ויקטור לוי, משה מרזוק הי"ד שמואל עזאר הי"ד רוברט דאסה ופיליפ נתנזון, מגיבורי ה"פרשה" מפקד התא באלכסנדריה מפקד התא בקהיר בעיות היסוד בהכשרת אנשי הרשת– חיפזון, שטחיות ופזיזות • עד אמצע 1953 נשלחו מרבית מאנשי הרשת בזה אחר זה לביצוע הכשרות צבאיות שונות בישראל, כאשר ההגעה אל ישראל וממנה נעשו דרך צרפת. בארץ הובאו אנשי הרשת למתקנים צבאיים, ושם בצורה חשאית הוכשרו בקורסי חבלה (תכונות חומרי נפץ, טיפול בנפצים, הרכבת מוקשים) ; בזיהוי אוניות וחבלה ימית; בטכניקות קשר ואלחוט; ובשימוש בכתב סתר ודיו סמויה. • מפקדים שונים שהיו מעורבים בתהליכי ההכשרה של אנשי הרשת העידו מאוחר יותר, כי את האימונים שעברו אנשי הרשת בארץ בתחום הפעילות החשאית אפיינו חיפזון, שטחיותו-פזיזות. ביטוי נוסף להיעדר המקצועיות ניתן למצוא גם מההתעלמות מאפשרות של נפילת הרשת בידי המצרים - שום הכשרה לא הוקדשה לכך, אף אחד מחברי הרשת לא קיבל "סיפור כיסוי", לא נשמרו כללי מידור בסיסיים, ולא הוכנו שום תוכניות ואמצעי מילוט למקרה של נפילת הרשת. • בהקשר זה ראוי להדגיש גם את הבעייתיות והסיכון שבשימוש ביהודים אזרחי מצרים כמאתר הפוטנציאלי לגיוס אנשי הרשת – במידה והיו נתפסים (כפי שאכן קרה בפועל), היו נשפטים באשמת "בגידה" ולא כמרגלים (הזכאים להגנה משפטית מתוקף זכויות בינלאומיות שונות). מעבר לכך, לא הוקדשה גם שום מחשבה לסיכון שבו הועמדה קהילת יהודי מצרים.

8. המחלוקת בין גופי המודיעין סביב הפעלת הרשת צמרת הממסד הביטחוני של ישראל בימי ה"פרשה" יהושפט הרכבי ז"ל משה דיין ז"ל פנחס לבון ז"ל בנימין גיבלי ז"ל איסר הראל ז"ל ממלא מקום ר' אמ"ן ראש אמ"ן שר הביטחון הרמטכ"ל ראש המוסד • במהלך שנת 1954 החלה להתפתח מחלוקת חריפה בין ראש "המוסד" דאז, איסר הראל, לבין הממסד הביטחוני בראשות שר הביטחון דאז, פנחס לבון, וראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי. הראל, אשר התקומם נגד עצם הכפפתה של יחידה 131 לחיל המודיעין (ולא ל"מוסד"), טען, כי תוכניות היחידה היו בעלות "אופי פזיז והרפתקני, חסרות שיקול דעת ואחריות מדינית". • הראל למד על הרעיונות השונים שהועלו להפעלת היחידה מממלא מקומו של ראש אמ"ן דאז, יהושפט הרכבי (גיבלי שהה באותה העת בלימודים בחו"ל). הרכבי טען, כי התוכניות מוכרות לרמטכ"ל, משה דיין, ולשר הביטחון לבון, ועובדו על ידי אמ"ן בידיעתם ובהסכמתם המלאה. הראל, שחש ממודר ולא היה מעודכן בכל פרטי התוכניות, תבע לכונן מחדש את "ועדת השניים", במטרה להחיות את הפיקוח המשותף על פעילות היחידה. דרישתו נדחתה ע"י שר הביטחון לבון. • על פי עדותו של הראל, החריפו היחסים בין "המוסד" לבין אמ"ן עוד יותר לאחר שובו של גיבלי מחו"ל, במרץ 1954 – "גיבלי ניצל את הגיבוי של לבון, כדי להתנכר אל 'המוסד' ולבטל באורח שרירותי הסכמים והסדרים שנקבעו קודם לכן ..."

9. תמורות מדיניות במזרח-התיכון וחילופי גברי בהנהגת ישראל – מבצע "סוזאנה" יוצא לדרך • בתחילת 1954התחלפה הצמרת המדינית בישראל, בעקבות פרישת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. ראש הממשלה החדש, משה שרת, ושר הביטחון החדש, פנחס לבון, נתפסו על ידי חלקים גדולים בציבור כחסרי רקע וניסיון ביטחוני. חלל משמעותי זה מולא על ידי הרמטכ"ל, משה דיין, כשלצידו ר' אמ"ן, בנימין גיבלי, שהוערך כמי שעתידו עוד לפניו. • ביוני 1954 התקרב לסיומו מו"מ טעון בין בריטניה לבין מצרים על פינוי תעלת סואץ, 38 מחנות צבא בריטיים ו-10 שדות תעופה צבאיים, ערוכים ומתוחזקים היטב. החשש בישראל היה שהפינוי הבריטי יעניק למצרים אמצעים נוספים להגביר את האיום הצבאי על ישראל. כל זאת, כאשר הסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 1949 בין ישראל ובין מצריםלא סיים למעשה את מצב המלחמה בין המדינות (שנמשך בדרכים אחרות). • תהליכים אלו (ונוספים)התרחשו בעת שהמערב, בהובלת ארצות-הברית, עסק באותם הימים בהקמת ברית הגנה אזורית*** במזרח התיכון, כחלק מצעדי ההיערכות לאפשרות של פרוץ מלחמת עולם שלישית (גרעינית) ביוזמה סובייטית. • מצרים, שאחרי מהפכת "הקצינים החופשיים" הניפה את דגל הלאומנות הערבית ומדיניות ה'אי-הזדהות', בחרה לחבור בהתרסה ל-ברית-המועצות, ואף נהפכה בהמשך לבעלת בריתה העיקרית במזרח התיכון. *** אחרי שהצליחה להקים את ברית נאט"ו במערב אירופה, חתרה ארה"ב להקים מדרום לבריה"מ ברית אזורית נוספת, כאשר בברית ההגנה הדרומית אמורות היו להשתתף טורקיה, איראן, פקיסטאן, עיראק ו-מצרים. בהתאם לתפיסה האמריקאית, ישראל לא היתה אמורה להיות חלק מברית זו.

10. התחלת ההפעלה המבצעית של הרשת במצרים מינוי מפקד שנוי במחלוקת • במהלך 1954 החליט מפקד היחידה מוטק'ה בן-צור למנות את אברי אלעד(זיידנברג, שלימים נודע בכינוי "האדם השלישי"), למפקד הרשת במצרים***. האחרון שהה קודם לכן יותר משנה במצרים כסוכן בודד, ולדבריו אף הצליח להתיידד עם שר הפנים המצרי ועם ראש שירותי הביטחון. הנחיות לפעולה • ההנחיות שהתקבלו - "לערער את אמון המערב במשטר הקיים (במצרים) ע"י גרימת אי-ביטחון ציבורי ומעשים, שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם, תוך כדי העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי ...". למבצע העתידי, האמורפי בינתיים, נקבע בישראל שם הקוד "סוזאנה", על שם בת זוגו של אחד מחברי הרשת. • אלעד, שקודם לכן לא היה בסוד הרשת ולא הכיר את חבריה, נשלח לקהיר, כשברשותו דרכון גרמני על שם "פאול פרנק" ובכיסוי של איש עסקים. אל חברי הרשת התוודע בשם "רוברט". • שלוש המשימות הראשונות שנתבקשו חברי הרשת לבצע היו – לרכוש בבתי מרקחת חומרים כימיים להכנת חומרי נפץ, להקים בית מלאכה חשאי להתקנת החומרים, ולערוך סיורים לאיסוף מל"מ, בקרבת מטרות המיועדות לפעולות חבלה שיבוצעו בעת מלחמה. *** אברי אלעד הודח מצה"ל פעמיים בגין עבירות מרמה והתחזות וגויס ליחידה 131 בגלל התפיסה ששרתה ברוח הימים ההם, כי מוטב לגייס לתפקידי מודיעין נועזים אנשים בעל עבר פלילי (בשל "תכונותיהם" ומשום שירצו, כך הניחו, לטהר את שמם). הסבר נוסף שניתן בדיעבד לגיוסו של אלעד נסוב סביב המצוקה, שהיתה ביחידה ובאמ"ן באיתור מועמדים מתאימים.

11. פעילות מבצעית ראשונה – יולי 1954 • הפעולה הראשונה של הרשת התבצעה ב-2 ביולי 1954 - הצתה בבניין הדואר באלכסנדריה, שלא יצרה את האפקט והתוצאה המיוחלת. הפעולה השנייה התקיימה ב-14 ביולי - הטמנת חומרי נפץ בנרתיקי משקפיים בצריף הספרייה האמריקאית, הצמוד לבניין השגרירות בקהיר, ובאולם הקריאה של הספרייה האמריקאית באלכסנדריה - גם היא לא השיגה את מטרתה. שתי הפעולות אפילו לא זכו לאיזכור בכלי התקשורת במצרים. דיין יוצא לחו"ל (מאוחר יותר יטען כי לא הכיר את הפעולה השלישית) • ב-11 ביולי 1954, בין שתי הפעולות, יצא הרמטכ"ל, משה דיין, למסע ממושך בן 5 שבועות בארצות הברית ובצרפת. הפעולה הראשונה של הרשת התבצעה כאשר דיין היה עדיין בארץ, בעוד הפעולות האחרות התבצעו כשכבר היה בחו"ל. את מקומו מילא סגנו, האלוף יוסף אבידר, שלא היה במעגל שותפי הסוד לרשת החשאית במצרים. • ב-15 ביולי, הודיעה ממשלת בריטניה, כי החתימה על הסכם הפינוי צפויה ב-23 ביולי 1954. בדיון חירום שהתקיים באותו היום במשרד הביטחון, בראשות שר הביטחון פנחס לבון, הוצגה השאלה – האם ישראל יכולה בתוך שבוע לבצע מעשה שיפעיל את מתנגדי הפינוי בבריטניה ויגרור משבר ממשלתי, שיעכב את חתימת ההסכם ? • ב-17-18 ביולי, פקד מפקד יחידה 131, מוטק'הבן צור, על מפקד הרשת במצרים, אברי אלעד, "התחל מיד בפעולה למניעתו או לדחייתו של ההסכם האנגלו-מצרי. המטרות הן: מוסדות תרבות ותעמולה ; מוסדות כלכליים ; נציגים רשמיים, מכוניותיהם, נציגים בריטיים, או בריטים אחרים ; כל דבר נוסף שיכול להביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים..."

12. הפעולה משתבשת – חברי הרשת נעצרים המטרה השאפתנית – סיכול הפינוי הבריטי של תעלת סואץ • הפעולה שאמורה היתה להיות הגדולה שבמבצעים המתוכננים נקבעה ל-23 ביולי 1954, בו צוין במצרים יום השנה ל"מהפיכת הקצינים". יעדיה היו ביצוע פיגועים סימולטאניים בשני בתי קולנוע בקהיר, בשני בתי קולנוע באלכסנדריה, ובמחסן לשמירת חפצים בתחנת הרכבת בקהיר. • ב-23 ביולי יצאו (כמתוכנן)מספר חוליות של הרשת עם פצצות תבערה ליעדי הפעולה. חומרי נפץ שהוטמנו בתוך נרתיק משקפיים בכיסו של חבר הרשת פיליפ נתנזוןניצתו והחלו לבעור כאשר עמד להיכנס לקולנוע "ראיו" באלכסנדריה והוא נתפס בידי אנשי ביטחון מצריים. • בו בלילה ובימים שלאחר מכן נלכדו כל חברי הרשת: ד"ר משה מרזוק, שמואל עזאר, ויקטור לוי, מרסל (ויקטורין) ניניו, רוברט דאסה, מאיר זפרן, מאיר מיוחס, אלי יעקבו-סיזר כהן. משפטם החל בקהיר ב-11 בדצמבר 1954. יהודי מצרי בשם יוסף קרמונה, שלא היה לו כל קשר לרשת, נעצר אף הוא. במהלך חקירתו התאבד, או עונה למוות בידי אנשי הביטחון המצריים. • בהקשר זה ראוי לציין, כי על פי עדויות מאוחרות יותר של אנשי הרשת, הם הבחינו כי באופן חריג, עוד לפני התקלה שארעה בכליו של נתנזון, ניתן היה להבחין בהיערכות מתוגברת של כבאיות ואנשי משטרה וביטחון מצריים בסמוך לבית הקולנוע באלכסנדריה.

13. הפעולה משתבשת – חברי הרשת נעצרים סיפור נפילתו של מאיר (מקס) בינט • במקביל ללכידת אנשי הרשת נתפס גם מאיר (מקס)בינט, רס"ן בחיל המודיעין, שפעל במצרים באופן בלתי תלוי לפעילות המבצעית של רשת החבלה במצרים. • אמנם, בינט לא היה חלק מהרשת המבצעית של היחידה במצרים, אך במסגרת פעילותו הונחה לחבור לא אחת - תוך הפרת כללי המידור הבסיסיים - לחלק מאנשיה (כך לדוגמה, מרסל ניניו שימשה במקביל לפעילותה ברשת גם כמקשרת שלו), ולפחות פעם אחת סייע בינט גם בהעברת כספים מישראל עבור אנשי הרשת במצרים. • עם מעצרו עבר בינט חקירות קשות, מלוות בעינויים, וב-21 בדצמבר 1954 בחר להתאבד בכלאו ולא לחשוף את סודותיו. לאחר שארונו הועבר לקבורה בישראל הועלה בינט לדרגת סא"ל. מאיר (מקס) בנט ז"ל

14. אברי אלעד, "האדם השלישי" – בוגד או סוכן כפול ? • לאחר כישלון פעולת החבלה ב-23 ביולי 1954, ובעקבותיה חשיפתם ומעצרם של כל אנשי הרשת על ידי מנגנוני הביטחון המצריים, אברי אלעד, מפקד הרשת – היה היחידי שלא נעצר. • יתרה מכך, אלעד עשה עוד שבועיים נוספים(מחשידים)במצרים, במהלכם אף הספיק למכור את רכבו ולצאת באופן מסודר לאירופה. • מאוחר יותר (בשנת 1957) הורשע אלעד בקיום מגע עם איש מודיעין מצרי בגרמניה, אותו הכיר עוד מתקופת שהותו במצרים, ו-בהחזקת מסמכים סודיים. • משפטו התקיים בישראל ב"דלתיים סגורות" ובסיומו נשפט אלעד ל-10 שנות מאסר. לאחר שסיים לרצות את תקופת מאסרו, היגר לארצות-הברית. • ההאשמה, כי הוא זה שהסגיר את הרשת במצרים נשענה על ראיות נסיבתיות בלבד ולפיכך לא ניתן היה להעמידו לדין באשמה זו ולהרשיעו.

15. גזרי הדין – ב-27 בינואר 1955 פרסם בית הדין הצבאי בקהיר את גזר דינם של עצורי הפרשה: • משה מרזוק ו-שמואל עזאר נידונו למוות בתליה. השניים הועלו לגרדום ב-31 בינואר 1955, לאחר מותם הועלו השניים לדרגת סא"ל. • ויקטור לוי, ו-פיליפ נתנזון נידונו למאסרי עולם. השניים שוחררו בשנת 1968. • מרסל (ויקטורין)ניניו ו-רוברט דאסה נידונו ל-15 שונות מאסר. השניים שוחררו בשנת 1968. • מאיר זפרן ו-מאיר מיוחס נידונו ל-7 שנות מאסר. השניים שוחררו בשנת 1961. • אברהם דר - "ג'ון דארלינג" - נידון למוות שלא בפניו. • אברי אלעד (אברהם זיידנברג) – "פאול פרנק" – נידון למוות שלא בפניו. • אלי יעקב נעים - נמצא חף מפשע ושוחרר ממעצרו. לאחר שעלה ארצה עבר חקירות מודיעיניות בחשד שווא שהפליל את חבריו. לאחר סיום חקירותיו בחר להגר לארצות-הברית. • סיזר יוסף כהן – נמצא חף מפשע ושוחרר ממעצרו.

16. מי נתן את ההוראה ? • ההוראה לשלוש הפעולות הועברה ממוטק'הבן-צור ל-אלעד. אולם הסערה בישראל, הן זו הביטחונית והן זו המדינית, התמקדה בפעולה השלישית, שבוצעה ב-23 ביולי 1954. • ראש הממשלה, משה שרת, לא ידע מאומה על הפעלת יחידה 131 במצרים. ביומנו כתב שנודע לו על כך לראשונה ובאקראי רק ב-27 ביולי. שר הביטחון, פנחס לבון, טען, כי הפעולות במצרים בוצעו לפני שנתן אישור לכך. הרמטכ"ל, משה דיין, שהה באותה עת בשליחות בארצות הברית, בעוד ממלא מקומו וסגן הרמטכ"ל, יוסף אבידר, לא היה כלל במעגל שותפי הסוד. • ראש אמ"ן, בנימיןגיבלי, טען, כי ב-16 ביולי זומן לביתו של שר הביטחון פנחסלבון, שהורה לו, לטענתו של גיבלי, להפעיל את היחידה במצרים ("כאילו" שתי הפעולות הראשונות היו "יתומות"). • עקב כך זימן גיבלי את מפקד היחידה, מוטק'הבן-צור, ב-17 ביולי, והורה לו להפעיל את הרשת במצרים. למחרת, ב-18 ביולי העביר בן-צור ל-אבריאלעד מפקד הרשת במצרים את הפקודה. • בנוסף טען גיבלי, כי ב-19 ביולי דיווח בכתב אל הרמטכ"ל, משהדיין, ששהה בארה"ב, כי היחידה הופעלה "לפי הוראתו של לבון". דיין, לטענתו, השמיד את המכתב המקורי ולא "זכר" אם נכללה בו פסקה זו. גיבלי מצידו דאג להציג "עותק" של המכתב ששלח לדבריו ל-דיין, אך ה"עותק" שהציג הודפס מחדש, ולמעשה זויף.

17. אחרית דבר • הטענות בדבר זיופים שנעשו באגף המודיעין, לא הסירו לחלוטין את האחריות משר הביטחון, אך הטילו צל כבד על האגף. בעקבות הכישלון הודחו וסיימו את תפקידיהם ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, ומפקד היחידה, מוטק'ה בן-צור. • כישלון "עסק הביש" וגביית העדויות שבאו אחריו חשפו מערכת יחסים מעורערת בתוך אמ"ן, וסימלו את השפל הנמוך ביותר שאליו התדרדרו היחסים בתוך קהילית המודיעין, בעיקר בין אמ"ן בין "המוסד". • כישלון "עסק הביש" לא נבדק במסגרת תהליך הפקת לקחים מקצועי באמ"ן. 6 גורמים בדקו צדדים שונים של הכישלון (ועדת אולשן-דורי – 1955, ועדת עמיעד – 1958, ועדת כהן – 1960, ועדת בן-דוד – 1960, ועדת השבעה – 1960, ועדת חוץ וביטחון – 1960) והתמקדו בעיקר בשאלות מי נתן את ההוראה והאם אברי אלעד היה זה שהסגיר את הרשת. • שום גורם מקצועי, באמ"ן או מחוצה לו, לא בדק את הנחת היסוד השגויה שהביאה לגיוסו של אברי אלעד, ואת הכשל בתהליכי אישור התוכניות להפעלת הרשת החל משלב הגדרת המטרות, דרך מלאכת התכנון וכלה באופן הביצוע. כך קרה שבסופו של דבר, אף אחת מועדות הבדיקה שהוקמו לא הצליחה לייצרמסמך לקחים מקצועיים ומסקנות אחיד, ומגורם מוסמך.

18. ה"פרשה" / "פרשת לבון" • החקירות החלקיות השונות שנערכו בעקבות עדות השקר של אברי אלעד, מפקד הרשת במצרים (אשר נחשד בשיתוף פעולה עם שירותי הביטחון המצריים), הולידו בהמשך את השערורייה הפוליטית, "פרשת לבון",שהרעידה את יסודות הממשל בישראל והביאה להתפטרותו מתפקידו של שר הביטחוןפנחס לבון, ומאוחר יותר, בשיאה, גם להתפטרותו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. כתבות עיתונות שעסקו בפרשה

19. מאיר עמית – על הפעילות "מאחורי הקלעים" לשחרור אסירי ה"פרשה" מאיר עמית ז"ל בהצדעה לאלוף מאיר עמית ז"ל ב-17 ביולי 2009 נפטר האלוף מאיר עמית, שכיהן כראש אמ"ן בין השנים 1962-1963, ולאחר מכן כר' המוסד בשנים 1963-1968. מאיר עמית פעל רבות והביא בסופו של דבר לשחרורם של "אסירי מצרים". יהי זכרו ברוך !

20. דוגמה לדו"ח מעקב עיתי פנימי אחר קורות האסירים במצרים – יולי 1957

21. מקורות • "עושים עסק ביש – 'הפרשה' ",שלמה נקדימון, מתוך הספר "מלאכת מחשבת, • 60 שנות מודיעין ישראלי, מבט מבפנים", ה"מרכז למורשת המודיעין" (מל"מ), 2008, • מהוצאת ידיעות ספרים. • צה"ל בחילו, אנציקלופדיה לצבא ולבטחון – "חיל המודיעין",עודד גרנות, • רביבים – הוצאה לאור, מהדורת ספרית מעריב. • מכון לנדר – "אסירי עני וברזל", עבודה סמינריונית מאת גב' נורית אושרי שפירו, • בהנחיית פרופ' נחם אילן – דצמבר 2008. • ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. מורשת אמ"ן עכשיו כי ההווה והעתיד יונקים מהעבר