מוסדות בירושלים

1. מוסדות בירושלים סיור 42-מועד:04.11.07 מדריך:איקה שוויצר מגיש:אורון שמעון (שימי) ק.מורי-דרך מחז?ס"ז . ת" א. שימי

2. לו"ז: זמני נסיעה, זמני הדרכה, מס' כבישים שימי

3. מוזיאון ישראל י ר ו ש ל י ם הכנסת 1:50 1:50 1:50 1:50 בי"ח הדסה שימי

4. נחל שורק נחל שורק, נחל הזורם לרוחב הארץ מהרי ירושלים אל הים התיכון. מקור הנחל הינו בהרי ירושלים, ושפכו בקרבת קיבוץ פלמחים; סך הכל כ-70 ק"מ, כלומר אחד הארוכים בנחלי הארץ. הוא אכזב בחלקו ההררי, ואיתן בשפלה. אחרי פגיעה סביבתית ממושכת, שוקמו והוכרזו חלקים ממנו שמורת טבע וגן לאומי. גשמים בהרי ירושלים (כולל שטפונות בחורף), ומעיינות בסביבה המיידית, הינם המקור הטבעי למים שזורמים בנחל. מקור נוסף הוא מלאכותי: מי קולחין (שפכים שטוהרו בידי האדם) אשר לא נוצלו להשקיה חקלאית. במהלך מרבית המאות 20-19, לא טוהרו מי הביוב – של תושבי ירושלים, בית שמש, רחובות, יבנה,  נס ציונה, ועוד – וכך הזדהם הנחל בלכלוך רב, שעלו ממנו ריחות רעים. בסוף המאה ה-20 הצליח מאבקם של ארגונים למען איכות-הסביבה: טוהרו המים, נוקו קרקעית הנחל וגדותיו; כעת, התוספת המלאכותית למי הנחל עוברת קודם-כל במתקני טיהור שפכים. אפיקו של הנחל הינו מפותל מאוד. ככל הנראה, הִתחתרות האפיק אירעה בשלב גיאולוגי יותר מוקדם ובמקביל להיווצרות ההרים אשר סביבו. מעל האפיק, בגובה 100 מטר, יש "כתפיים רחבות" – מעין מדרגות (גדולות-ממדים) טבעיות – תופעה גיאומורפולוגית לא-נפוצה. ב"כתף" הדרומית של הנחל מצויים עיי הכפר הערבי דיר א- שייח', כולל שרידי בוסתנים (בעיקר עצי שקדייה) ומטעי זיתים. על גבעה, הבולטת בסביבה, נמצא אתר העתיקות חורבת טורה. חלק מן הנחל – כולל נחל קטלב, יובלו  – הוכרז שמורת-טבע. השמורה מצויה ממזרח לבית-שמש, בין כיסלון אשר בצפון לבין בר-גיורא אשר בדרום. נכללת בשטחה מערת שמשון, וגם שרידי מבנים עתיקים על מצוק סמוך. אופיו המתון של אפיק הנחל נוצל להנחת מסילת-הברזל הראשונה בארץ – מיפו לירושלים (1892); תחנת-רכבת הוקמה בין היתר, על יד דיר א-שייח', לא בגלל חשיבותו התעבורתית אלא בשביל לנצל את מי המעיין למילוי דוודי הקיטור של הקטרים. כדי להגביר את מהירות הרכבות בוצעו (במאה ה-21) שיפורים בתוואי המסילה, כלומר חריגות מן הנתיב שהותאם במקורו לנוף הטבעי, וזה פגע באפיק ובסביבתו. התוואי אינו חלק משמורת-הטבע. מעיינות הנחל (בעיקר אלה אשר בתחום השמורה – עין קטלב, עין גיורא ועוד מעיין ליד דיר א-שייח') איפשרו צמחיית חורש ים תיכוני מגוונת מאוד: אלון מצוי ואלה ארץ-ישראלית; קטלב מצוי, לוטם שעיר, לוטם מרווני, מרווה משולשת; וגם (בעיקר ליד עין קטלב) ערבה מחודדת – אשר בדרך-כלל אין למצוא אותה בהרי יהודה; פטל קדוש, ערברבה שעירה; חלמונית גדולה, צבעוני ההרים, כמה מינֵי סחלבים. בקרבת עין גיורא היו בעבר הרחוק שטחי עיבוד חקלאי, אבל הם נעזבו. אחת הסיבות להכרזה על שמורת-הטבע, ולהרחבתה (1994 וכן 2004), היא הצמחים הנדירים שגדלים בה: רומוליאה זעירה, סמוך לעין גיורא (אשר בקרבת נחל קטלב); מרווה רחבת-גביע, ליד חורבת טורה; ובאביב – אירוס ארם- נהריים, ליד עיי דיר א-שייח'. השמורה כוללת גם מכלאה לאיקלום יחמורים; המכלאה החלה לפעול בשנת 2003, והראשונים בבעלי-חיים אלה שוחררו כעבור שנתיים – אבל רבים מהם נדרסו בגלגלי הרכבות. בקרבת שפך הנחל לים הוכרז גן לאומי, וכך גם בחלקו התחתון אשר הינו נחל איתן (הזורם כל השנה). באזורים אלה יש מרכיבי טבע חשובים: שטחי חולות וכורכר; צמחייה מגוּונת – ובמיוחד שיטה מלבינה, אשר זו אחת מנקודות-הגידול הצפוניות ביותר שלה, ושבטבט ענֵף (שרך נדיר) וקנה-סוכר ועוד; צבי-בִּיצה (בעיקר באי מלאכותי), צבאים, חזירי-בר; קורמורנים גדולים (שחורפים על עצי האקליפטוס); כוח אפור (בגבול הצפוני של תפוצתו) ונחש החולות. כמו-כן יש שם אתר היסטורי: מקום מקודש ואתר חגיגות שנתי למוסלמים, המכוּנה "מקאם א- נבי רובין" (הנביא ראובן), שהוקם בימי-הביניים כחלק ממערך ההגנה על חופי הארץ; יהודים חרדים החליטו כי הקבר של מושל עזה, בתקופה הממלוכית, הינו בעצם (לפי הכינוי בערבית) "ציון קבורת ראובן בן יעקב". בסמוך לשפך הנחל, ממוקם המרכז למחקר גרעיני. תחומי עיסוק עיקריים: מחקר ומעקב לגבי בטיחות הקרינה (מהיבטים ביולוגיים ואחרים); וכנגזר מכך, במכשור למניעת פגיעה על-ידי קרינה מסוכנת ובמכשור לטיפול בנפגעים. שימי

5. חלונות שאגאל בית הכנסת הדסה – חלונות שגאל. בית הכנסת של בית החולים הדסה- עין כרם. מרכז התיירות על שם טננבאום. הדסה הוא ארגון הנשים הציוניות באמריקה (נוסד 1912) על ידי הנרייטה סולד. כשנה לאחר הקמת הארגון הוקמה תחנת אם-וילד בעיר העתיקה בירושלים ומגרעין זה התפתחה ההסתדרות הרפואית של הדסה , המפורסמות בכל העולם. מרכז הרפואי הדסה בעין כרם נפתח ב- 1961 לאחר שבית החולים הדסה שבהר הצופים נותר, בעקבות הקרבות, כמובלעת בשטח הירדני. מחלקות בית החולים פוזרו בירושלים עד אשר נחנך המרכז הרפואי החדש. בית הכנסת במקום נחנך בשנת 1962 במלאת 50 שנה להקמת הארגון. מבנה בית הכנסת עשוי אבן ירושלמית אדמדמה והוא תוכנן בהשראת הפסוק " ממעמקים קראתיך יה" ( תהילים ק"ל א') – ועל כן הבמה שקועה מתחת לרצפה. החלונות מתנשאים לגובה 2.5 מטר ונעשו על ידי האומן מרק שגל. במשך שנתיים עמל שגל ועוזריו בבית המלאכה בצרפת על ייצור החלונות הצבעוניים אשר נוצרו בעזרת חומר ושיטה חדשניים. החלונות מתארים את ברכת יעקב ל- 12 השבטים ( על פי בראשית מ"ט) ובכל חלון משולב פסוק רלבנטי מברכת יעקב. החלונות מחולקים לארבע קבוצות שבות הניצבות בכל אחת מארבע כיווני בית הכנסת ( מותאם לסדר מסע השבטים במדבר. על פי המסורת היהודית, החלונות אינם כוללים ציורי בני אדם. במהלך מלחמת ששת הימים נפגעו בניני בית החולים מהפגזה ירדנית ובתוכם אף חלונות שגל. האומן נרתם לשיפוץ יצירתו , בסוף 1968 חזרו החלונות לפאר את בית הכנסת. ארון הקודש מכוסה בפרוכת: כיסוי דקורטיבי העשוי ע"י האומנית אביבה בל -אמריקאית הכיסוי רקום בחוטי זהב מנצנצים כצבע המדבר בו הלכו אבותינו . וכן גם הבימה מכוסה באותו אריג . יש לשים לב שארון הקודש אינו פונה למערב כנהוג .האדריכל טעה בתכנון ובהתייעצות עם הרב נענה כי בשל מיקום בית הכנסת בירושלים אין חשיבות למיקום ארון הקודש אולם התפילה הוא לכיוון הר הבית <דלת הכניסה> וזה מאפיין ייחודי לבית כנסת זה . בבית כנסת זה מתפללים רק מנחה מדי יום ובשבת כל התפילות. תכנון בית הכנסת בוצע על גבי מפית בביתו של שגל כסקיצה רעיונית והרעיון אומץ ע"י הארכיטקט.הרעיון של הויטראז'ים היה כדי להכניס אור לבית הכנסת ולראותם היטב ניתן רק כאשר יש אור חזק מבחוץ. שימי

6. כמה מילים על מרק שגאל: צייר יהודי יליד רוסיה שהרבה להציג ביצירותיו דמויים מהעיירה היהודית של ימי ילדותו, ציורים המתאפיינים בעולם של פנטזיה וחלום. מרק הוא הבכור (מבין 9), נולד ב- 7 יולי 1887 בויטסק שברוסיה ונפטר ב- 28 למרץ 1985 בצרפת. שני הוריו חסידים אדוקים. אביו שינה את שם המשפחה מ-"סגל" ל- "שגאל" , פרנס משפחתו מאריזת מליחים בחביות. בילדותו החל להעתיק איורים מכתבי עת וחלם להיות צייר. למרות זאת נשלח על ידי הוריו להיות שוליה של צלם. שגאל עבד למחייתו כמעתיק ציורים, אותה תקופה צייר את ציורו המת בו נראית לוויה בכפר הולדתו וכנר על גג הבית. תמונה ששמשה השראה למחזה המצליח "כנר על הגג" 1907- בהיותו בן 20 , החל ללמוד בבית הספר המלכותי לאמנות בסנט פטרסבורג, רוסיה. 1019- נסע לפריס וחי בה עד 1914, בשנים אלה גיבש את סגנונו האישי והמיוחד שהושפע מזרמים וסגנונות מגוונים: אמנות יהודית ואמנות רוסית שספג בילדותו. אמנות מודרנית שהתפתחה בצרפת באותה תקופה – קוביזם (אוונגרד, אינו צופה בדמות מכיוון אחד אלא מכמה כיוונים) , אורפיזם וסוריאליזם) זרם האקספרסיוניזם המופשט שצמח ברוסיה נושאי ציוריו היו תמיד קשורים במוצאו היהודי- העיירה היהודית, נושאים תנכ"יים ורבים מהם עוסקים בזהותו היהודית של האמן במאה ה-20.מורו ורבו היה הצייר יהודה פן - 1854-1937 (נרצח בסיבות מסתוריות) שלא זכה לאותה מנת פרסום לזו שזכה תלמידו. פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה והתגייס לצבא הצאר. 1916- נשא לאשה את בלה רוזנפלד. 1917- עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית התמנה לקומיסר ומנהל האקדמיה לאמונות בויטבסק שברוסיה. 1922- התברר לו כי סגנונו האומנותי אינו מקובל על השלטון הסובייטי, חזר לצרפת בה יצר משך כמעט כל חייו למעט בתקופת השלטון הפשיסטי בצרפת ( 1939-1945). שגאל החליט להגר לברלין ולעבוד על האוטוביוגרפיה שלו "חיי" (1931) . בתי העץ, הפרות והעזים ששוטטו ברחובות, שואב המים והשוחט, הכליזמר ורבים אחרים. הצורות הבלתי צפויות שבתמונותיו והצבעוניות המיוחדת שיוו לחזון ויטבסק שלו אוירה של חלום פיוטי שהעצים מתעלמים מכח המשיכה של כדור הארץ ומרחפים בחלל לפעמים במהופך. שגאל אינו מתחשב בחוקי האנטומיה של גוף האדם או בכללי הגיון. הושפע מאמנים כמו פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים. אייר ספרים, צייר תמונות בצבעי שמן, ליטוגרפיות ( הדפסות באבן) , עיצב תפאורות במה, בנה ציורי קיר ועיצב ויטראז'ים ( חלונות שזגוגיותיהם מעוצבות כיציורים צבעוניים) שטיחי קיר ורצפות פסיפאס. עבודותיו מוצגות בכל המוזיאונים החשובים בעולם, במוסדות ציבור, בכנסיות ובבתי כנסת. עבודותיו הידועות המוצגות בישראל הן: ויטראזים בהם מתוארים 12 שבטי ישראל בבית הכנסת של בית חולים הדסה, שלושה שטיחי קיר ( גובלנים) ענקיים בהם מתוארים דמויות בירושלים ומהתנך ונמצאים באולם קבלת הפנים שבכנסת ישראל בירושלים. שימי

7. אומנות הויטראז' מה זה בעצם ויטראז'? ויטראז', אמנות יצירת חלונות הזכוכית הצבעוניים, מבוססת על הרכבת פיסות זכוכית כפאזל היוצר תמונה או קומפוזיציה של צורות וצבעים ותופסת למקום של כבוד באומנות עיצוב של ימינו. זהו שילוב בין זכוכית צבעונית ברמות שונות של טקסט וטקסטורה, בתאורה טבעית או מלאכותית . שילוב זה יוצר אומנות דינמית – משתנה בהתאם לתנאי האור. הויטראז' מחליף פנים משך שעות היממה ועונות השנה. ויותר מכך, כאשר מתבוננים בויטראז , תשנו זווית הראיה, תתבוננו בויטראז בזוויות שונות ותגלו הפתעות. כאשר הויטראז מקבל שמש ישירה, נכנס אור צבעוני לחלל החדר המתמלא באוירה יחודית, אך ורק לאמונות הויטראז' . הטכניקה- חתוך הזכוכית הצבעונית על פי סקיצה וחיבורן בהלחמה במסגרת עופרת ( המשמשות לאטימת פתחים) וחיבור החלקים על ידי הלחמה. הויטרז'ים הראשונים והאמיתיים נוצרו במאה השתיים-עשרה, במערב אירופה, בתקופה שבה היה סגנון רומנסקי - מקור השם הוא במלה "רומא"- המונח מתייחס לסגנון בניה באירופה של המאות 11-12, שאימץ מוטיבים וטכניקות של בניה רומית : שימוש באבן והדגשת אופייה המאסיבי, שימוש בקשתות עגולות לפתחים, קרוי בקמרון חבית, חזרה על מודולוס ועוד. הבניה הרומנסקית היתה מגוונת, שלכל איזור איפיונים מיוחדים משלו. נבנו כנסיות גדולות, דמויות מבצרים מהתקופה. עיקר העיטור התרכז בכניסה המערבית, בשער הראשי של הכנסייה, ובעיקר בטימפנום. גולפו תאורים הנוגעים להתגלויות האלוהיות כמו בסט. מדלן בוזלי, ובהדרגה עבר הדגש לתיאורי יום הדין האחרון ושובו של ישו). זכוכיות אלה עטרו בעיקר כנסיות בתקופה הגותית - סגנון אומנותי, בעיקר באדריכלות, שמקורו בפריז ובצפון מערב צרפת של המאות ה- 13-14. מקור השם בכינוי גנאי של אנשי הרנסאנס לסגנון בניה זה. הגותיים היו שבטים ברבריים באירופה שבנו את בתיהם באמצעות קשתות מחודדות שיצרו מענפי עצים. אנשי הרנסאנס סלדו מסגנון הבניה העמוס בקישוטים וגילופים ומרובה הקשתות המחודדות, וראו בכך ניגוד לתרבות המבוססת על איפוק וריסון, ולכן הצמידו לו כינוי זה. סגנון הבניה יושם בקתדרלות ואופיין בבניה לגובה רב וניסיון לתת אשליה של קלילות למבנה האבן. הדבר התאפשר על-ידי השימוש בקשת המחודדת שהעבירה את משקל האבן לתמוכות "דואות" הנמצאות מחוץ למבנה. הקירות דקים יותר (שכן אינם חייבים לתמוך בכל משקל המבנה והתקרה) וניתן לפתוח בהם פתחים רבים. הכנסייה כולה התרחבה ובחלק המזרחי נוסף "זר קפלות" (חדרי תפילה המיוחדים לכל קדוש). העיטור נפרש על כל הקירות החיצוניים והורכב מגילופי אבן ופיסול. החלונות עוטרו בויטראז'ים צבעוניים שאפשרו חדירת אור שהעניק אווירה מיסטית לכנסיה. קתדרלת נוטרדאם בפריז מהווה דוגמא לסגנון זה). את הקומפוזיציה שהורכבה מכניסים לתוך מסגרת החלון, והמראה של האור המתמזג בצבע מעניק אפקט מרהיב ביופיו. אין הסכמה מוחלטת בין החוקרים באשר לתאריך לידתה המדויק של אמנות הויטראז', אך הסברה הרווחת היא כי ראשיתה כאן, באזור המזרח התיכון. תעשיית הזכוכית פותחה על-ידי הפניקים, ואילו הרומים החלו להשתמש בזכוכית צבעונית. ה"קפיצה" הגדולה בהתפתחות אמנות הויטראז' התרחשה באירופה בימי הביניים, והגיעה לשיא בחלונות הכנסיות הגותיות של המאות ה-12 וה-13, שתיארו אירועים ודמויות דתיות והרשימו מאד את המבקרים, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב ונעזרו בתמונות הויטראז' כדי לקבל מושג אודות אירועים ודמויות אלה. אך לא רק כנסיות וקתדרלות נהנו ממלאכת המחשבת של הזכוכיות הצבעוניות. גם בתי כנסת ומסגדים השתמשו בטכניקה זו, ועשו גם הם שימוש בשילובי הצבע והאור האינסופיים שאמנות הויטראז' מאפשרת. שימי

8. ועתה, אל חלונות...חלונות- מוטיב ה- 12 12 שבטים כל חלון מתחלק ל-12 קטנים החלונות צבועים ב- 12 צבעים (כדוגמת אפוד הכהן הגדול) כאמור, מתנשאים לגובה 2.5 מ', ומתארים את ברכת יעקב ל-12 בניו (ע"פ בראשית מ"ט) ובכל חלון משולב פסוק רלבנטי מברכת יעקב. החלונות מחולקים לארבע קבוצות שוות הניצבות בכל אחת מארבע כיווני בית הכנסת , מותאם לסדר מסע השבטים במדבר. תיאור החלונות מהראשון שמעל הכניסה וימינה : ראובן – ( בראשית מ"ט 3) הבן הבכור - מעל הכניסה –– אנלוגיה של בראשית ציפור (שמים)ודג (מים)דגים ביהדות סמל לפוריות ושפע . יעקב מדגיש, מאחר ודרכך לנהוג בפזיזות, לא יהיה לך יתרון על אחיך.יעקב כועס על שבט שמעון ולוי ואומר, בשם אלוהים, "אחלקם ואפיצם" שמעון – (בראשית מ"ט 5) .דינה אחותו נאנסה בשכם – שמעון נקם את כבודה ורצח את הגברים הנמלטים ובשל כך הוחרם וסולק מהשבט ע"י יעקב . לכן קבלו נחלתם בערים מפוזרות, מובלעות בתחום שבת יהודה. הירח והשמש סמל המשפחה ובמרכז שמו של שמעון . לוי – הלוויים שומרי הדת עבדו בבית המקדש רואים בתמונה מגן דוד – כד עם ביכורים בתחתית לוחות הברית עם עשרת הדיברות כוס קידוש ונרות שבת צבע החלון צהוב בשל עבודת בית המקדש . לשבט לוי לא הייתה נחלה מוגדרת , אנשי השבת פוזרו "בערי לויאים" בשבטי ישראל. יהודה –(בראשית מ"ט 8) בניגוד לדברי התוכחה לשמעון ולוי, מדגיש יעקב דברי שבח לשבט יהודה. חלון מלכותי של שבט יהודה השבט ממנו באו גדולי המלכים דוד ושלמה בתמונה הכתר והידיים שניתנו לעם בחלק התחתון מסתתר האריה שנוטה שמאלה עם זנבו הנוטה כלפי מעלה ,בריבוע המרכזי עין כחולה. דומה יותר לכבש או חמור , ממעל רואים את בתי ירושלים . זבולון - בראשית מ"ט 13. "זבולון לחוף ימים ישכון והוא חוף אניות וירכתו על צידון". מכאן הסמלים של יורדי ים דגים וספינה . יששכר- בראשית מ"ט 14. אנשי האדמה רואים חמור גרם ראש כחול מעין חמור היה להם קשר הדוק עם אנשי זבולון אשר יחד לחמו כנגד המתנכלים להם ובשל כך הידיים סמל לידידות. כידוע, באמצע מלחמת ששת הימים פצצה ירדנית נפלה ופוצצה 4 חלונות פנו לשאגל בבקשה לשחזר זאת והוא בתשובה ענה אתם תטפלו בחולים ואני אתקן זאת כעבור שנה סיים לתקן כזֵכר לפיצוץ השאיר שאגל חור בתמונה /זכוכית הנמצא בחמור . דן – שבט של שופטים .הסמלים המייצגים אותם הם המנורה ,מאזני הצדק – משפט שלמה. בית קטן לבן אין לו קשר לתנך זהו בית הילדוּת של מרק שאגל .בהרבה עבודות שלו הוא משלב תמונות מילדותו . הוא כחול ובו משתקף זוהר אבן ספיר, אבני אודם ואבני ברקת ירוקה מבהיקה. בקימורים העליונים מופיע "דן ידין עמו" ( בראשית מ"ט 16) ומנורה כפולה הנמצאת במרכז התמונה המסמלת מעלות הדין והצדק. גד – אנשי מלחמה רואים סוסי קרב ,כלי משחית ,סצנה של חיות , נחשים ובע"ח מאיימים. בנה של זילפה, צבע ירוק כהה, מקושט ביצורים מוזרים בעלי כנפיים ומראה נורא של עוללות קרב. כתמים בצבע אדום – דם מפוזרים בצורה אלכסונית מהפינה התחתונה השמאלית של הציור עד לצורה כדורית העטופה בפסוק " גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב" (בראשית מ"ט 19). שימי

9. אשר – שבט שחי בצפון א"י .שם ייצרו את שמן הזית ענף שפירנס אותם בכבוד והפכם לבעלי אמצעים לכן צבע החלון הוא כצבע הזית. סמל היונה עם ענף הזית , מנורה המזכירה את בית המקדש שכן השמן בו השתמשו בבית המקדש היה מן המין המשובח שהופק בגליל . פרוש השם שמחת חיים ועושר. בנחלת שבטו מטעי זיתים הידועים של הגליל, מטעים פוריים ועשירים. מראה מנורת שבעת קנים של בית המקדש. יוני שלום שאחת מחזיקה במקורה עלה זית וכדי שמן נושאים ברכתו של יעקב (בראשית מ"ט 20) "שמנה לחמו והוא חתן מעדני מלך". נפתלי – ראה את יוסף חי במצרים ורץ כמו איילה לבשר זאת .איילה סמל הטוהר . אחיו של דן. רץ קל רגליים והוא בישר לאביו הבשורה המשמחת שיוסף חי וקיים. במרכז החלון הצהוב צבי מתרפס עם הפסוק " נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" ( בראשית מ"ט 21). יוסף- בראשית מ"ט 22. הבן האהוב על יעקב נמכר למצרים כעבד היה בכלא ופענח חלומות הפרות הרזות והשמנות סמל לשנים הטובות והרעות .בפינה הימנית פרות חלום פרעה השופר מראה כי יד האלוהים בפתרון . שתי אצבעות מסמל את השואה – הצבע הצהוב צבע משפחה (?). החלון הבוהק הנמצא מעל ארון הקודש, בצד הנגדי לכניסת בית הכנסת. אפשר לראות בו מאורעות מחיי יוסף- כתונת הפסים המפורסמת, סל האופה , פירוש חלום פרעה על שתי הפרות השמנות והרזות ( יוסף בנה של רחל וגם בנו האהוב של יעקב). בנימין – בראשית מ"ט 27. כאשר נולד נפטרה אמו והוא הפך למפונק במשפחה .התמונה כחולה .אנשי השבט אנשי ציד והעיר בצהוב זוהי ירושלים של זהב ללא חומות פתוחה לכל עמי העולם . רחל נפטרה בעת לידתו של בנימין בן הזקונים. והחלון המסמל אותו צבוע בשלל צבעי הקשת ונושא את ברכת משה ( דברים ל"ג 12) " ידיד אדוני ישכון לבטח". מערכת של כוכבים פורצת מהמרכז ונראים גם עצים בפרחים. בפינה, מחוץ לתמונה גור לוטש עין מבריקה ובפינה השמאלית בוהק של שמש השוטף גבותיה של ירושלים. דן לוי יששכר זבולון יהודה שמעון ראובן שימי בנימין יוסף נפתלי אשר גד

10. בית הספרים הלאומי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, הידוע גם בשם הספרייה הלאומית, הוא ספרייה הנמצאת בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים על שם אדמונד ספרא בגבעת רם בירושלים. ניהול הספרייה נתון בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בספרייה יש כ-5 מיליון ספרים ועיתונים, נכון לשנת 2005. ייעודו ותפקידו בספרייה הלאומית ישנו אוסף של כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי "חוק הספרים" חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספריה הלאומית. תפקידיה העיקריים של הספרייה הלאומית הם: איסוף ושמירה לצמיתות של כל חומר היוצא לאור במדינת ישראל, בכל פורמט ובכל שפה שהיא. איסוף של כל חומר המתפרסם על ישראל, ארץ ישראל, יהודים ויהדות בכל שפה שהיא. איסוף כל מה שנכתב באות עברית: עברית, יידיש, לאדינו וערבית יהודית. כפי שמעיד שמו, "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" אינו ספרייה לאומית בלבד. הוא משמש גם כספרייה אקדמית ומהווה את ספריית המחקר העיקרית של האוניברסיטה העברית בתחומי מדעי הרוח ומדעי היהדות. כפילות זו (הקיימת גם במספר מדינות נוספות) מהווה מקור לבעיות בשל המגמות המנוגדות לעתים של שני תפקידי בית הספרים. בנוסף משמש בית הספרים ספריית הפקדה לפרסומים של האומות המאוחדות והאיחוד האירופי. היסטוריה בית הספרים הלאומי נוסד בשנת 1892 בירושלים על ידי ארגון בני ברית ושמו המקורי היה "בית הספרים מדרש אברבנאל". בשנת 1920 עבר בית הספרים לרשותה של ההסתדרות הציונית ונמסר להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן. בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". הספרייה הועברה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1930.עם ניתוקו של הר הצופים מירושלים בימי מלחמת העצמאות, נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית ובו הספרייה הלאומית מהעיר. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבנינים שונים בירושלים ובין היתר במתחם טרה סנטה ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. אפשר להניח שכמה ספרנים גויסו אז למשטרת ישראל. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייויס). בשנים האחרונות סובלת הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, הנובעת בין השאר מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" (דו"ח ועדת הבדיקה), ובעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות צבי זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספריה הלאומית") אשר הגישה את מסקנותיה ב-2004 (דו"ח הוועדה). הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה. כיום (2007) נמצא "חוק הספריה הלאומית" בהליכי חקיקה, לאחר שהוגשה הצעת חוק בנושא מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט. שימי

11. מחלקות ואוספים בית הספרים כולל אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, שאינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. האוסף ברובו איננו נגיש ישירות ואדם המעוניין בספר מזמין אותו והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת "מדף סגור". באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת "מדף פתוח"). במקום ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. בבניין נמצאת גם הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית - ארכיון צליל, "הזיכרון המוזיקלי" של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל. הפונותיקה היא חלק מהמחלקה למוזיקה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. מחלקה ייחודית של הספרייה היא מדור רמב"י - רשימת מאמרים במדעי יהדות, המחלקה עמלה על הכנת מפתח מוער ומסווג של עשרות אלפי מאמרים בנושאים יהודיים וישראליים. רמב"י ממפתח מאמרים בשפות רבות ושונות שפורסמו בכתבי עת וספרי מאמרים מגוונים. המפתח זמין בחינם באינטרנט. בית הספרים מפיק את הביבליוגרפיה הלאומית - "קריית ספר". בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד בו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם. בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה יש לציין את אלה של אייזק ניוטון, אלברט איינשטיין (אשר הוריש את הזכויות על כתביו לאוניברסיטה העברית), חיים גורי, מרטין בובר וש"י עגנון. בית הספרים משמש כספריית הפקדה לפרסומים של האומות המאוחדות והאיחוד האירופי הנשמרים באולמות מיוחדים. בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית, במסגרת "מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל" ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו לאינטרנט בתור קבצים סרוקים. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש"י והרמב"ם ועיתונות עברית היסטורית: הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה. שימי

12. חלונות ארדון מרדכי ארדון הוא מבכירי צייריה של ישראל. במשך למעלה מיובל שנות פעילותו האמנותית, העמיד יצירה רבת היקף המתייחדת בסגנונה המובהק. יצירותיו של מרדכי ארדון מוצגות בגדולי המוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. קיר החלונות הצבעוניים הוויטראי, שהוכן עבור בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבקרית האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים, הוא שיא במפעלו האמנותי של הצייר הדגול ותמציתו, הן בתוכן הרעיוני והן בתוכן האמנותי. הקשר בין היצירה למקומה – בית הספרים בירושלים, היכל הרוח האנושית והיהודית לדורותיה בבירת ישראל – הוא אורגני: האמן הוא שבחר במקום זה ליצירתו והמקום הוא ששימש השראה ליצירה. קיר החלונות בנוי בצורת טריפטיך (תלת חלקי). הוא משתרע על שטח של מאה מטרים מרובעים וכולל בתוכו את נבואת ישעיהו על אחרית הימים ועל השלום הנצחי, האוניברסלי, שלום לעולם כולו ככתוב: "ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב 4-2). בחלק השמאלי נראים השבילים בהם עולים העמים לירושלים. בכל שביל מופיע הפסוק "לכו ונעלה אל הר ה'…" בלשון שונה ובאותיות לטיניות יווניות, ערביות ועוד. במרכז – ירושלים. בחלק התחתון עיצב ארדון את חומת העיר ממגילת ישעיהו (מן המגילות הגנוזות). מעל החומה, פיסת קלף ועליה קטע הנבואה "וכתתו חרבותם לאתים…" לידה שילוב של עיגולים וקווים כחולים שהוא "אילן הספירות" הקבלי. לשמאלו מערכת ספירות נוספות, עגול בתוך עגול, אף היא מספר "הזהר". בחלק הימני, התגשמות החזון: תותחים ופגזים נשברו וכותתו לאתים המרחפות מעליהם. האמן הקדיש את יצירתו לזכר אשתו המנוחה מרים ז"ל. ההקדשה מופיעה בפינה השמאלית התחתונה של החלונות – "נר נשמה למרים". ממדי החלונות: 16.6 מ' רוחב ו-6 מ' גובה = 100 מ"ר והם מן הגדולים בעולם. הצייר החל בעבודה על היצירה בסוף שנת 1980. מלאכת החלונות, שנעשו על-ידי רב אמן שארל מארק ב"אטליה סימון" שבריימס, צרפת, ארכה שנתיים 1984-1982. ביצוע החלונות והקמתם התאפשרו הודות ליוזמתם ופעולתם של צפירה ואפרים אילין.   חלונות ארדון בבית הספרים הלאומי בקמפוס גבעת רם. שימי

13. הכנסת הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת ישראל. היא מורכבת מבית אחד, וחברים בה 120 נבחרי ציבור מרשימות שונות, הנבחרים בבחירות כלליות, ארציות-יחסיות לפחות אחת לארבע שנים מקור השם "כנסת" הוא בכנסת הגדולה, אשר התכנסה בירושלים לאחר שיבת היהודים לארץ-ישראל מגלות בבל, במאה החמישית לפני הספירה. מספר חברי הכנסת נקבע אף הוא על-פי מספר חברי הכנסת הגדולה. מסורות הכנסת ודרכי פעולתה הושפעו גם מהקונגרס הציוני, שהתכנס לראשונה בבאזל בשנת 1897, מניסיון אספת הנבחרים בתקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, ובמדה מסוימת גם מהנהלים והמנהגים של הפרלמנט הבריטי - "אם הפרלמנטים". ב-18 באפריל 1948, לקראת הכרזת המדינה, הוקמה מועצת העם. זו הפכה ב-14 במאי למועצת המדינה הזמנית , שתפקדה כבית המחוקקים של המדינה עד לקיום הבחירות לאספה המכוננת. עד סוף 1949 התקיימו ישיבות מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה במוזיאון תל-אביב, בבניין קולנוע "קסם" ובמלון "סן-רימו". ב-26 בדצמבר 1949 - ו' בטבת התש"י, העתיקה הכנסת את מושבה לבית פרומין, שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. הכנסת עברה למושבה הקבוע בגבעת-רם ב-31 באוגוסט, 1966 - ט"ו באלול התשכ"ו. מליאת הכנסת האולם, בו מתקיימות ישיבות מליאת הכנסת, נחלק לשניים: חלקו התחתון - מקום מושבם של חברי הכנסת וחברי הממשלה, וחלקו העליון - יציע האורחים. באולם המליאה יושבים חברי הכנסת לפי הסיעות אליהן הם משתייכים ועל-פי סדר שאותו קובעת הוועדה המסדרת לפני מושבה הראשון של כל כנסת. על-פי הנוהג מאפשרת הוועדה לסיעה הגדולה ביותר לבחור את מקומה באולם. בדרך כלל יושבת הסיעה הגדולה בקואליציה לשמאלו של היושב-ראש , הסיעה השנייה לימינו. יושב-ראש הכנסת יושב בראש "במת הכנסת" בזמן ניהול הישיבה. לשמאלו יושבים מזכיר הכנסת וקצין הכנסת, מימינו - דוכן הנואמים. במליאה יש 116 מושבים לחברי הכנסת, המסודרים בצורת מנורה. השולחן המרכזי, בצורת פרסה, הוא שולחן הממשלה. בראשו יושב ראש הממשלה, ומסביבו השרים. בצידי האולם יש שישה תאים המשמשים את מזכירי הוועדות והסיעות, יועצים ועוזרים. באולם המליאה יש מקום קבוע לכל חבר כנסת ושמו מצויין עליו. על שולחנו של כל חבר כנסת נמצאים תקנון הכנסת, סדר-היום וחומר המתייחס לדיוני הישיבה של אותו יום. מול חבר הכנסת מצוי מסך מחשב המופעל במגע. כאשר מתקיימת הצבעה, מופיעים על צג המחשב נושא ההצבעה והאפשרויות: בעד, נגד, ונמנע. חבר הכנסת צריך לגעת באצבעו באפשרות שבה הוא בוחר. במרומי האולם משני צידיו לוח הצבעה, שעליו ניתן לראות מייד את תוצאות ההצבעה האלקטרונית: כמה הצביעו בעד, כמה נגד וכמה נמנעו. היציע נמצא בחלקו העליון של האולם, והוא מחולק לשניים באמצעות מחיצת זכוכית משוריינת. בחלק הקדמי, הפתוח לאולם המליאה, יש מקומות ישיבה לאורחים חשובים, לרבות תא מיוחד המיועד לנשיא המדינה ולפמלייתו בצדו השמאלי של היציע הקדמי. הכתבים ואמצעי התקשורת יושבים בצדו הימני של היציע. בצידי היציע יש תאי שידור לרדיו. מאחורי מחיצת הזכוכית, בחלקו העליון של היציע, יש מקומות ישיבה לציבור הרחב הבא לצפות בישיבות המליאה ולהאזין להן. מליאת הכנסת מתכנסת מדי שבוע, בימים ב', ג', וד', פרט לחודשי הפגרה. האמן הישראלי דני קרוון (נולד 1930) עיצב את הקיר שבחזית האולם. היצירה בנויה מאבן גלילית, המבטאת רצינות מחד גיסא, ומתינות ורכות אנושית מאידך גיסא. ביצירה יש רכיבים המסמלים את נוף ירושלים. בצדו השמאלי של הקיר תלוי דיוקנו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. במרכז הקיר, מאחורי כסא יושב-ראש הכנסת נמצא דגל המדינה. שימי

14. טרקלין שאגאל הטרקלין, הנקרא גם אולם שאגאל, משמש לקבלות פנים ממלכתיות. את האולם עיצב ועיטר האמן היהודי מארק שאגאל (1985‎-1887). שאגאל עיצב 12 פסיפסי רצפה, פסיפס קיר אחד ושלושה שטיחי קיר (גובלנים). שטיחי הקירשטיחי הקיר הוזמנו בשנת 1966 ונארגו במשך ארבע שנים. היצירה ערוכה כמעין "טריפטיכון" (תמונה בעלת שלושה חלקים נפרדים), שבו כל אחד מן החלקים הוא גם חלק מהיצירה כולה וגם יחידה בפני עצמה. שלושת השטיחים גדולי הממדים תוכננו כקישוט צבעוני מרשים לאולם קבלת הפנים, אך עם זאת נועדו להיות מעין ביטוי תמציתי ושירי לגורליות דרכו של עם ישראל. בשטיח הימני מתוארים חלום יעקב, מעמד הר סיני, עקדת יצחק, שהיא הברית הראשונה בין ישראל לאלוהיו, ונבואת ישעיהו כפי שבאה לידי ביטוי בפרק י"א, שעל-פיו החיות והנער הנוהג בהן חיים זה לצד זה בשלום, ודמויות האוהבים באות לסמל את ביאת השלום. בשטיח המרכזי בא לידי ביטוי הקשר של עם ישראל ואלוהיו עם ארץ-ישראל, ואת דבקותו של עם ישראל ברעיון קיבוץ הגלויות. הדמות המרכזית בשטיח זה - משה רבנו - נראית פעמיים: במעמד מתן תורה והמסע העם לארץ המובטחת. בשטיח מתוארים אירועים שונים מההיסטוריה של עם ישראל בגולה, מיציאת מצרים ועד תיאור העיירה הבוערת, המסמלת את השואה, וכן אהרן הכהן, ניצב מול מנורת שבעת הקנים - המסמלת את המדינה. כמו-כן נראה דוד המלך הפורט על הנבל, ומאחוריו הכלה - בתולת ישראל. השטיח השמאלי מתאר את ירושלים כמוקד ההוויה היהודית לאורך ההיסטוריה. שלושה מוטיבים בשטיח: המוטיב התנ"כי, תוך ציון דמותם של דוד, רות ובועז, וסיפור המרגלים; מוטיב השיבה לציון בעת החדשה, תוך תיאור החלוצים ובניין הארץ; והמוטיב הדתי, העוסק בחגי ישראל והעלייה לרגל. פסיפסי הרצפהפסיפסי הרצפה שובצו על-ידי זוג אמנים איטלקים. משטחי הפסיפס משובציםברצפת השיש הבהירה, והם בעלי צורות לא-גיאומטריות. הפסיפסים עשויים אבנים מקומיות,רובן בהירות, חוץ מהבזלת השחורה.הנושאים העיקריים המתוארים בפסיפס הם: ציפורים - סמל השמחה והחיים;יד המושטת לברכה; עגל - נעורים ותמימות; פמוטי נרות - סמל יהודי המזכיר את נרות השבת;שופר ודגים - סמלים הקשורים בחגי ישראל; מגן-דוד וכן שובך יונים; פירות הארץ -סמל הפוריות והשפע; פרחים וראש ציפור (התרנגול, השכיח ביצירתו של שאגאל כסמל האהבה). פסיפס הקירכל הקיר הצפוני של הטרקלין מצופה בפסיפס גדול, ששיבוצו בוצע על-ידי אמנים איטלקים.במרכזה מופיע מלאך הגאולה, אשר מושיט את ידיו לעם היהודי המצוי בגולה,כקורא לו לשוב למולדתו. ארץ-ישראל מסומלת על-ידי המנורה. בחלקו הימני של הפסיפסמופיעות דמויות אדם רבות הצופות במלאך ומבטאות את נהירת העולים לארץ-ישראל.בחלקו השמאלי נראים העולים מתפללים לרגלי הכותל המערבי.ברקע נראים במרומז מבני העיר העתיקה. טרקלין שאגאל שימי

15. המנורה בתקופת החשמונאים (המאות השניה והראשונה לפסה"נ) שימשה מנורת שבעת הקנים לראשונה סמל לאומי, ועם הקמתה של מדינת ישראל נבחרה לסמל את המשכיותו ונצחיותו של עם ישראל. המנורה, המוצבת ברחבה שמחוץ לכנסת, עוצבה בידיו של הפסל האנגלי היהודי בנו אלקן, והיא נתרמה לכנסת על-ידי חברי הפרלמנט הבריטי ב-15 באפריל 1956. נושאי תבליטיה שאובים מהמסורת היהודית. האומה מוצגת בה כמקשה אחת, הבנויה חוליות חוליות. במנורה באות לידי ביטוי יצירות רוחה המפוארות של האומה, אישיה רבי ההשפעה והמאורעות הגורליים שפקדוה. התמונות שעל המנורה פזורות ללא סדר כרונולוגי, כאשר לכל תבליט שעל אחד הקנים בצד שמאל, תבליט משלים באחד הקנים בצד ימין. הקנה המרכזי מציג את תמצית הקיום היהודי, את עיקרי האמונה ודמויות מרכזיות בחיי האומה. האירועים המצוינים על קני המנורה על קני המנורה ועל בסיסיה מתוארים עשרים ותשעה אירועים, הן בתבליטים והן בכיתובים, המתארים פרקים מתולדות עם ישראל. [התבליטים על גבי פסל המנורה: הכיתובים על גבי המנורה: החלוצים. מרד גטו ורשה. שמע ישראל נחמיה מקים את חומות ירושלים. הקבלה התקווה המשיחית. אגדה תור הזהב של יהדות ספרד. תלמוד עלייה לארץ. הנביא ירמיהו מבכה את רשעות עמו. החכם הלל הזקן. על שני הקנים הגדולים נמצא הפסוק: משה נלחם בעמלק. החכם רבן יוחנן בן זכאי יוצא ליבנה. "לא ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' " עזרא הסופר קורא בתורה. דוד וגלית. המכבים לוחמים ביוונים. רבי חנניה בן תרדיון. תנועת החסידות. בר כוכבא. רחל מבכה את בניה. רות המואביה. ישעיהו וחזון אחרית הימים. יעקב נאבק במלאך. לוחות הברית. גלות בבל. אברהם עונה ענני. איוב. המנורה-מול משכן הכנסת יצירתו של האמן היהודי בנו אלקן שימי

16. ה מ נ ו ר ה במסורת היהודית • המנורה נזכרת לראשונה בתורה בפרשת תרומה (שמות כה, לא, מ). המנורה נזכרת, ישירות ובעקיפין, בהרבה מקומות נוספים בתורה ובמקרא. היא נזכרת בשמות כז, ב-כא: לז, יז: מ. כד ובמדבר ח, ב: מלכים א, ז, מט: ובספר דברי הימים א ו-ב, ואצל הנביא זכריה מתקופת שבי ציון – זכריה ד', ב. • את המנורה הראשונה עשה משה לפי הדוגמה שהראה לו הקב"ה ובעזרת בצלאל – שהיה בצל-אל. המנורה הזאת ניצבה במשכן ונדדה עם בני ישראל במדבר, היא נכנסה עם יהושוע ופנחס לארץ-ישראל והוצבה בשילה ובנוב, אחר כך עברה עם הארון ויתר כלי הקודש לבית המקדש שבנה שלמה בירושלים. שלמה הציב במקדש עשר מנורות – "ויעש את מנורות הזהב עשר" (מלכים א, ז, מט). מנורה מימי משה אבדה כנראה בזמן חורבן בית ראשון ומסורות אחרות מספרות כי המנורה נגנזה והיא שמורה אי-שם לעתיד לבוא. כאשר שבו לירושלים שבי ציון יצר כנראה זרובבל מנורה אחרת, מנורת מקדש שניה, ורמז לכך בספר זכריה. את מנורת המקדש השלישית עשו החשמונאים, כאשר טיהרו וחנכו את המקדש לאחר הניצחון על היוונים. טיטוס החריב את ירושלים והביא לרומא בתהלוכת הניצחון שלו על ישראל, את מנורת המקדש, הוא התכוון, לומר בכך, שבזאת דעך אורו של ישראל. • * את המנורה שעמדה בחזית המקדש לוקחים הרומאים בשנת 70 , עם חורבן בית המקדש השני, עם כלי הקודש וכספים רבים למקדש השלום של יופיטר ברומא. שם מממן טיטוס את בניית הקולוסאום מכספים אלה. • * בשנת 410 בזזו הויזיגותים (שבטים ברבריים מדרום שבדיה) את רומא ולוקחים את אוצרותיה הכוללים את אוצרות בית המקדש לבירתם קרקסון בדרום צרפת. • * לאחר כ –100 ש', השוואבים (ברברים גרמניים) בוזזים את קרקסון ולוקחים את האוצרות לבירתם קרתגו החדשה (ליד טוניס של היום). • * בשנת 550 המצביא בליזריוס (שר הצבא של הקיסר יוסטיניאנוס) כובש את קרתגו ומוביל את האוצרות לבירת האימפריה הביזנטית ביזנטיון/קונסטנטינופול. יש תאור מדויק של היסטוריון המתאר את התהלוכה שנכנסה לעיר ובעגלה הראשונה - אוצרות בית המקדש והמנורה של היהודים. • * במסע הצלב הראשון בשנת 1100 בערך, הצלבנים בוזזים את קונסטנטינופול ומביאים את המנורה אל בירתם – ירושלים. שם שומרים את אוצרות בית המקדש נזירי המסדר הטמפלרי שהוכתרו ע"י האפיפיור כ" שומרי ההיכל" בהר הבית. • * בשנת 1187 כבש את ירושלים צאלח א – דין. הטמפלרים נסוגו עם המנורה לעכו ומשם לקפריסין. הקימו מאות קתדראלות ומבצרים באירופה והיו עשירים מאוד. • * כמאה שנה מאוחר יותר, במה שנודע כיום שישי ה –13 פלשו חיילי המלך הצרפתי פיליפ היפה בו זמנית לכל מעוזי הטמפלרים באירופה לקחו את כל אדמותיהם, האשימו אותם בעבודת השטן וטבחו בהם ללא רחם. תמורת שתיקתו של האפיפיור קלמנס ה – 5 הועברו אליו לרומא אוצרות המקדש והמנורה. • בשנת 1943 פונה הרב הראשי של רומא אל הוותיקן בבקשה לקבל 53 ק"ג זהב ככופר נפש לנאצים עבור יהודי רומא. הקרדינל שהעביר לו את הזהב מגלה לו שלא צריך להודות לו כי זה הזהב שקיבל שייך ליהודים ויש עוד הרבה אוצרות ששיכים ליהודים במרתפי הוותיקן! • המנורה הלכה לגולה עם העם והיא גם חוזרת לארץ יחד עם העם.עם ישראל לא שכח אותה מעולם.היא הייתה לסמל האהוב על בוני בתי כנסת ובתי מדרש אבל יותר מכל נחרטה המנורה על לוח ליבו של היהודי בכל מקומות פזורו.בימינו ,עם קיבוץ הגלויות,קבעה כאמור מדינת ישראל את המנורה כסמלה.היא גם העמידה דגם של המנורה מול רחבת הכנסת,במנורה סימלית אין מעלים את הנרות,שכן במתכונתה עם שבעת הקנים היא דומה למנורת המקדש ובמנורת המקדש אין להעלות אור אלא במקדש ושם יאיר בה האור. שימי

17. בית המשפט העליון בית המשפט העליון הוא הגוף העומד בראש ההיררכיה של הרשות השופטת, ומהווה את המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. בבית המשפט העליון מכהנים שופטים במינוי של קבע (עד גיל 70), כשבראשם נשיאת בית המשפט העליון. בנוסף, לעתים מכהנים בבית המשפט העליון מספר שופטים קטן במינוי זמני. סמכויות בית המשפט העליון לבית המשפט העליון ארבע סמכויות עיקריות: בית המשפט העליון משמש כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), כלומר כבית משפט העוסק בעתירה נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים. בית המשפט העליון הינו ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות המתקבלות בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון יושב בדיון נוסף על פסקי דין שהוא עצמו נתן, הנראים בעלי חשיבות מיוחדת, וראוי לדון בהם שוב ובהרכב מורחב. בית המשפט העליון יושב במשפט חוזר בו דנים שוב בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם הסתבר כי ראיה שנתקבלה יסודה בשקר או בזיוף, או אם נתגלו עובדות חדשות או אם התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין. תפקידו הציבורי של בית המשפט העליון על פי חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, מושבו של בית המשפט העליון הוא בירושלים. בראש בית המשפט עומד נשיא ולצידו משנה לנשיא. כיום מכהנת בתפקיד הנשיאה השופטת דורית ביניש. לצד הנשיא והמשנה לנשיא אמורים לכהן עוד 13 שופטים קבועים, ונוספים עליהם בדרך-כלל שני שופטים מחוזיים המכהנים בבית המשפט העליון מכוח מינוי בפועל הנעשה על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון לתקופה קצובה (לפרק זמן של חצי שנה או שנה לכל היותר). מספר שופטי בית המשפט העליון נקבע, ע"פ חוק, בהחלטה של הכנסת. חשיבותו של בית המשפט העליון בהוויה הציבורית בישראל רבה. לפי הסקרים, הוא זוכה לרמה גבוהה של אהדה ואמון מצד הציבור גבוהים בהרבה, מאלו שזוכים להם מוסדות כמו הכנסת, הממשלה ופרקליטות המדינה. עם זאת, אהדה זו אינה משותפת לכל מגזרי האוכלוסייה. לעתים תוקפים חרדים וימנים את שופטי העליון על קידום תפיסות שמאל וחילוניות ופגיעה בביטחון, ומנגד לעתים תוקפים דווקא פעילי שמאל על תפיסה הפוכה של חיזוק עמדות ביטחוניות ימניות על חשבון זכויות אחרות. חלק מהחלטותיו החשובות מקבל בית המשפט העליון לא ביושבו כערכאת ערעור על פסיקות בתי המשפט המחוזי, אלא ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק, כערכאה ראשונה בעתירות כנגד רשויות המדינה השונות. הקמת בית המשפט העליון וההיסטוריה המוקדמת שלו בית המשפט העליון הוקם ב-22 ביולי 1948, והחל לפעול ב-14 בספטמבר 1948. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, זימן חמישה אנשים להקים את בית המשפט החדש. המינוי המתבקש היה מינוי השופט גד פרומקין, ששימש כשופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי במשך 28 שנים. אולם בשל סיבות שונות לא מונה פרומקין לתפקיד. השופטים לא נבחרו על ידי ועדה כי אם מונו אישית על ידי שר המשפטים והמינוי אושר על ידי הממשלה הזמנית, ולאחר מכן על ידי מועצת המדינה הזמנית. בחירת שופטים לבית המשפט העליון מרבית שופטי בית המשפט העליון מגיעים לתפקיד זה ממערכת בתי המשפט, לאחר שכיהנו שנים רבות בבתי משפט מחוזיים. כמו כן מתמנים לתפקיד זה לעתים מי שכיהנו בתפקיד פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה. שימי

18. לקביעת הרכבו של בית המשפט העליון, בישראל כבמדינות אחרות, השפעה כבדת משקל על שלטון החוק במדינה. לפיכך, אף שבחירת השופטים אמורה להיות על בסיס ענייני בלבד, מעורבים בה גם שיקולים פוליטיים. נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כאשר נשיא מסיים את תפקידו, הנוהג בוועדה הוא לבחור למחליפו את השופט הוותיק ביותר המכהן. התוצאה היא שמינויו של שופט הצעיר בגילו מיתר עמיתיו צפוי להופכו בסופו של דבר לנשיא. על שיטה זו קמו עוררין רבים, בתחילה כאשר מונתה דורית ביניש, ואחר כך כאשר מונה השופט אשר גרוניס. האחרון כמעט שלא היה ידוע בציבור, ועלתה השאלה כיצד ניתן לבחור בו לכהונה בבית המשפט העליון מבלי לברר את עמדותיו לעומקן, כאשר הוא צפוי לכהן בעתיד כנשיא ולהיות בעל השפעה מכרעת על המשפט הישראלי. שלא כבמדינות אחרות, ביניהן ארצות הברית, שבהן שופט נבחר לכל שארית ימי חייו, סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי בישראל כהונת שופט מסתיימת בגיל שבעים. הדמוגרפיה של בית המשפט העליון להרכבו של בית המשפט העליון יש לא רק משמעות משפטית, אלא גם משמעות חברתית, משום שביושבו על כס המשפט, מביא אתו השופט לא רק את השכלתו המשפטית, אלא גם את תפיסת עולמו. בנסיבות אלה יש חשיבות לניתוח דמוגראפי של בית המשפט העליון. חשיבות זו התגברה מאחר שלטענת רבים, בשנים האחרונות נוטה בית המשפט להתעסק לא רק בסוגיות משפטיות מובהקות אלא גם בסוגיות פוליטיות, מוסריות וחברתיות (למשל: הנכונות לדון בעתירות על מדיניות ביטחונית, על התבטאויות של אנשי ציבור ואף עתירה כנגד קיצוץ בקצבאות הרווחה). עם הקמתו בשנת 1948 היה בית המשפט העליון מורכב משופטים גברים אשכנזים בלבד, שאחד מהם דתי. כעבור 14 שנה מונה שופט ספרדי ראשון, השופט אליהו מני. בהרכב הנוכחי נכללים שני שופטים ממוצא מזרחי. אשה ראשונה, השופטת מרים בן פורת, מונתה לבית המשפט העליון בשנת 1977, 29 שנים לאחר הקמתו. כיום מהוות נשים מחצית מהרכבו של בית המשפט העליון, שיעור המשקף לא רק את השינוי במעמד האשה, אלא גם את הגידול המשמעותי במספר הנשים במערכת המשפטית, בפרט בשירות המדינה. כהונה ראשונה של אשה בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון החלה בספטמבר 2006, לאחר פרישתו של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק. במועד זה התמנתה, לתפקיד דורית ביניש שהייתה השופטת הוותיקה ביותר בהרכב בית-המשפט העליון באותה עת. בשנת 2004 מונה לראשונה שופט ערבי, השופט סלים ג'ובראן, לבית המשפט העליון (השופט ג'ובראן השתתף בהרכבו של בית המשפט העליון גם קודם לכן, במינוי זמני. לפני כן כיהן במינוי זמני אף השופט הערבי זועבי). המבנה האדריכלי של בית המשפט העליון בשנת 1986 נערכה תחרות לתכנון מבנה בית המשפט, ששהה במשך עשרות שנים בבניין וותיק במגרש הרוסים בירושלים. קרן רוטשילד הציעה לממן בניין חדש בקריית הממשלה, כדי להשלים את "המשולש הדמוקרטי" בגבעה: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בית המשפט העליון); וכן בשל הרצון לשכן את הגוף המחוקק הגבוה ביותר במדינת ישראל במבנה שהוקם במיוחד לצורך מטרותיו (המבנה במגרש הרוסים שימש בעברו כאכסניית צליינים נוצרים). בתחרות השתתפו אדריכלים ידועי שם כמו ריקרדו לגורטה, ריצ'רד מאייר ורבים אחרים. האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי מתל אביב זכו בתחרות זו. הבניין הושלם ונחנך בשנת 1992, וזכה לביקורת בטענה כי הפונקציונליות שלו מוגבלת. מאידך הוא זכה לשבחים רבים על הידורו ויופיו, למרות שנבנה מחומרים פשוטים, וכן בשל היותו מחובר מאוד לאופייה של ירושלים ולמקורות היהודיים. חמשת אולמות המשפט תוכננו באופן דומה אך בגדלים שונים כדי להתאים לצרכים של המוסד, אך כולם מתאפיינים בעיצוב זהה ובשימוש רב באור שמש טבעי. המבנה כולל גם לשכות השופטים, את 'חצר הקשתות', ספריה וחלון פנורמי המשקיף אל העיר. שימי

19. המבואה מבואת הכניסה, למשל, דומה מאוד לחלל מבנה שער קלאסי מן העת העתיקה, שפתחיו קטנים ומוגנים. הבחירה בשער נובעת ממיקום בית המשפט בשער העיר היהודית, כעולה מן המקורות: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים פרק ט"ז, פסוק י"ח); "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט" (עמוס פרק ה', פסוק ט"ו); "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה פרק ח', פסוק ט"ז). זאת בניגוד למיקום בית המשפט הרומי, למשל, שהיה בפורום המרכזי בעיר. המסר הוא שעל הצדק והמשפט להיות זמינים ונגישים לכולם. ["הכותל" המבנה כולו עשוי מאבן ירושלמית, כולל ריצוף פשוט וצנוע. את המבואה עוטף קיר גדול, המסמל את הכותל המערבי. קיר זה חוצה למעשה את הבניין כולו, ומבקש לחבר את המבקרים בבית המשפט לירושלים, וכן לקשור את המשפט הנערך בין כתלי הבית אל שורשי המשפט העברי. [העיטורים במבנה כולו אין ולו ציור קלאסי אחד, כמקובל במוסדות ציבור ממשלתיים, אלא הוא מעוטר כולו בפסיפסים, כמקובל במבני ציבור בימי קדם. דוגמה יפה לכך הוא הפסיפס המוצג במבואה, שעיטר את רצפת בית הכנסת העתיק בחמת גדר ושוחזר על ידי רשות העתיקות. הפסיפס מציג זוג אריות, המסמלים את מלכות יהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה... רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא" (בראשית פרק מ"ט, פסוק ט). אריות אלה מקיפים זר מעוטר שבתוכו כתובת זיכרון בארמית המנציחה את הנדבנים שתרמו להקמת בית הכנסת ואחזקתו. מאחורי האריות ניצבים עצי ברוש, שאף הם מסמלים זיכרון והנצחה, בדומה לנר זיכרון, ששלהבתו דומה לברוש. בתחתית הפסיפס כתובת זיכרון נוספת לנדבנים נוספים. [הקו והמעגל בצמוד לפתח הבניין מימין ישנו מעבר דרומה בקו ישר אל הכנסת. המשכו של המעבר בקו ישר צפונה מוביל אל גשר העובר מעל לכביש. זהו "קרדו" שתכננו האדריכלים שמטרתו לחבר בין שלוש רשויות השלטון הדמוקרטי (על פי תוכניתה החדשה של גבעת רם, יועברו משרדי הממשלה אל צפון הגבעה). הקו הישר כאן אינו מקרי, אלא הוא אלמנט מרכזי המלווה את בית המשפט העליון, כפי שניתן לראות בחלונות האנכיים שבחזית המבנה, ובחלון התצפית הפונה מערבה, המחולק בקווים אנכיים. האלמנט השני המופיע בבניין הוא המעגל, שבא לידי ביטוי בכניסה המעוגלת למבואה; בקמרותו של "הכותל"; בחלון התצפית המעוגל ועוד. שני אלמנטים אלה – הקו והמעגל – מסמלים את שני עקרונות המשפט - היושר והצדק. עקרונות אלה מופיעים יחדיו במקורות השונים, כאשר הצדק מבוטא במעגל, שאינו "חותך" וקפדני כקו הישר, אלא "זורם" ו"מעגל פינות", כפי שרק צדק יכול: "אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב" (משלי פרק ב',ט); "אֹרַח לַצַּדִּיק מֵישָׁרִים, יָשָׁר מַעְגַּל צַדִּיק תְּפַלֵּס" (ישעיהו פרק כ"ו, פסוק ז), "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהלים פרק כ"ג, ג). הסמטה הירושלמית המבקר בבניין עולה בגרם מדרגותהמזכיר מעין "סמטהירושלמית" טיפוסית,ובה מנורותהמזכירות פנסי רחוב.מצד ימין נמצא קיררחב ממדים הבנוימאבן בלתי מעובדתובבניה יבשה, דמויחומה ירושלמיתעתיקה. בבסיס הקירקבועות מראות,היוצרות אשליהאופטית של קיר  בעל יסודות עמוקים, דבר אשר מזכיר את הבנייה בירושלים המתבצעת לרובעל-פני שכבות ארכיאולוגיות קדומות יותר. שימי

20. לחלון הפנורמי,הצופה אל הנוףהירושלמי שניתפקידים מרכזייםבאדריכלות הבניין.בתפקידו הראשון הואמאפשר חדירת אורטבעי, המסמל טוהרורוחניות. בתפקידוהשני, נשקפת ממנו"תמונת ירושלים"ומהווה את התפאורההמוצלחת והיפהביותר לאופי הבניין.בנוסף, מהחלון מבטמזרחה לעבר שכונתנחלאות ומרכז העיר. הפירמידה - הספריהאזור זה מהווה את הכניסה הרשמית יותר אל פנים בית המשפט העליון ולכן נקרא "בית השער".הפירמידה הנמצאת מעל הכניסה, היא ביטוי ארכיטקטוני לבנייה בירושלים בימי הבית השני,כמצבות "קבר זכריה" ו- "יד אבשלום" שבעמק יהושפט. מסביב לפרמידה נמצאת הספריההמשפטית, הבנויה כמעגל ומחולקת לשלושה מפלסים.כל אחד מהמפלסים משרת אוכלוסיה אחרת - האחד את עורכי הדין והמבקרים, השני אתהשופטים בפועל והשלישי השופטים בדימוס.מיקום הסיפרייה "בבית השער" של הבניין, במקום מרכזי ביותר שכולם עוברים דרכו, מדגיש אתחשיבותו ועליונותו של הספר, המבטא את החוק, החוכמה והתרבות.כאן, כמו לאורך הבניין כולו, ניתן ביטוי גיאומטרי - צורני לערכים המופשטים של משפט וצדק,עפ"י המטאפורות המקראיות. למושגים "חוק" ו "אמת", ניתן ביטוי באמצעות הקו הישר המסמלאת דרך הישר. מושג הצדק בא לידי ביטוי במעגלים המשולבים במבנה, זאת על-פי הפסוק"... ינחניבמעגלי צדק למען שמו" (תהילים כ"ג ד'). החלון הפנוראמי במבואה של אולמותהמשפט מופיע אחדממאפייניוהארכיטקטוניים שלהבניין - השילוב של"חדש" מול "ישן".בצידה הימני שלהמבואה נמצא קירלבן מודרני, בסגנוןים-תיכוני. ממולומצוי קיר האבןהירושלמי, המהווהזכר לבניה העתיקהבירושלים.הכניסות לאולמות המבואה חצובות בקיר האבן בצורת שערים, כתזכורת לשופטים שהיו יושבים בשערי העיר כפי שנאמרבמקרא: " שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק".(דברים טז' ‏19). שימי

21. חצר הקשתותחצר הקשתות מוקפתבקומה הראשונהבחדרי אגף המנהלה שלבית המשפט ובקומתהשופטים.החצר, המעוצבתבדומה לחצרשבמוזיאון רוקפלרבירושלים, היא מחווהלבניה המנדטוריתבעיר. החצר בנויהמאבן, וחצויה לאורכהבאמת מים. האבן,שנחצבה מן האדמה,והמים שבהם נשקפיםהשמים, מציבים זהמול זה שני ניגודיםברוח המקרא: "אמתמארץ תצמח וצדקמשמים נשקף"(תהילים פ"ה ‏12). אולמות המשפטחמשת אולמותהמשפט דומים זהלזה במבנההארכיטקטוני הכללי,אך שונים בגדלםובעיצובם הפנימי.האולמות עוצבובהשראת בתי כנסתעתיקים בארץ ישראלבתקופת התלמוד.התאורה באולמותהיא בעיקרה טבעית,כאשר אור השמשחודר אליהן דרךחלונות תקרה. הגוונים השולטים באולמות הם חומים רכים, שנועדו ליצור בהם אווירה נעימה ונינוחה.באולמות מוקצים אזורי ישיבה מיוחדים לאסירים ולעצירים המובאים לבית המשפט לשמיעתעניינם, ואזורי ישיבה מיוחדים לעתונאים ונציגי התקשורת, המסקרים את הדיונים.במקביל מוקצה מקום ישיבה נרחב לקהל, שזכאי לנכוח בכל דיון המתקיים בבית המשפט, פרטלכאלה המתקיימים "בדלתיים סגורות", מטענת בטחון או "צנעת הפרט". עורכי הדין יושביםבשולחן מעגלי, המצוי מול בימת השופטים. הפסיפסלוח פסיפס מרהיבביופיו שהובא מביתהכנסת העתיק שלחמת גדר, ושוחזר ע"ירשות העתיקות.בפסיפס מופיעותכתובות בארמית,המעידות על מעמדהשל חמת גדר, עירמרחצאות רומיתשתהילתה נודעהלמרחקים. הכתובותמבית הכנסת מתעדותהעלאת שלמיתודה עבור תרומותשהועברו ממקומותשונים בארץ שימי הפסיפס בכניסה

22. דגם ירושלים בימי בית שני הדגם משחזר את מראה העיר ירושלים בימי הבית השני בשנת 66 לספירה. בשנה זו הגיעה העיר לשיא גודלה והתפתחותה והיא השתרעה על שטח של כ-1,800 דונם (יותר מכפליים משטח העיר העתיקה כיום). באותה שנה פרץ המרד הגדול ברומאים, אשר בסיומו חרבו המקדש והעיר . הדגם משקף אפוא את דמותם במלוא תפארתם והדרם, רגע לפני שאבדו. הדגם נבנה ביזמת בעל מלון הולילנד, הנס קרוך, לזכר בנו יעקב שנפל במלחמת העצמאות. המלאכה נעשתה במשך ארבע שנים בידי אומנים מומחים, בהנחייתו של פרופסור מיכאל אבי-יונה. בשנת 1966 נפתח הדגם לקהל בשטח המלון, בשכונת בית וגן בירושלים, וזכה לפופולריות רבה. בשנת 2006 הוא הועתק למקומו החדש במוזיאון ישראל. שחזור מראה העיר התבסס על שלושה מקורות מידע: המקורות הספרותיים בני התקופה, ובעיקר כתבי יוסף בן מתתיהו, המשנה והתלמוד וספרי הברית החדשה; ערים עתיקות שנחשפו ברחבי האימפריה הרומית; התגליות הארכאולוגיות בירושלים. אמנם עד מועד בניית הדגם היה המידע הארכיאולוגי שבידינו מצומצם למדיי, אבל בשנים הבאות, בעקבות החפירות הנרחבות בעיר, התעשר המחקר במידע רב ערך שסייע לשפר את הדגם ולעדכנו. עדכון ושיפוץ נעשו בדגם גם עם העברתו למוזיאון ישראל, והמלאכה תימשך בעתיד. הדגם בקנה מידה של 1:50 משתרע כיום על כ-2,000 מ"ר בסמוך להיכל הספר, שבו מוצגות מגילות ים המלח, העותק הקדום ביותר של התנ"ך שנמצא אי-פעם. הדגם כולל ארמונות, בתים, חצרות, גנים, ותיאטרון מימי בית שני, מעוצבים לפרטי פרטים, כשגולת הכותרת הוא בית המקדש, המרכז הרוחני של העם היהודי ופרויקט הבנייה הגדול ביותר בעולם של אותם הימים. סרט קצר, המוקרן באודיטוריום החדש של מרכז המידע והלימוד שהוקם במוזיאון באדיבות קרן דורות, מציג את הנקודות העיקריות של החיים המורכבים באותם הימים, והוא תוספת הנלווית לביקור בהיכל הספר ובדגם. העלילה עוקבת אחרי שתי דמויות דמיוניות: האחת היא דמותו של חבר הכת שהתגוררה במערות קומראן שבהן נמצאו מגילות ים המלח והאחרת – דמותו של כהן צעיר בירושלים, כשכל אחד מהם מחפש את דרכו הרוחנית בזמנים קשים. משכנו החדש של הדגם מאפשר למבקרים גם להקיף אותו וגם לראות אותו מלמעלה, ולהתרשם מתפארתה של העיר, שחז"ל אמרו עליה: "עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו". שימי

23. היכל הספר היכל הספר הוא המשכן לתגליות ארכיאולוגיות יוצאות דופן: מגילות מדבר יהודה וכתבי-יד עתיקים ונדירים של התנ"ך. שני-שלישים של ההיכל בנויים מתחת לפני השטח, וכיפתו משתקפת בברכת המים המקיפה אותו. הסמיכות של הכיפה הלבנה לקיר הבזלת השחור - צורות גיאומטריות מנוגדות כל כך - יוצרת תופעה מיוחדת ורבת-רושם בנוף הישראלי. היכל הספר אשר נמצא במתחם מוזיאון ישראל, נחנך בטקס רב רושם באפריל 1965. את ההיכל תכננו האדריכלים היהודים-אמריקנים א' ברטוס ופ' קיסלר, ועיקר ייעודו היה להציג ולשמר את מגילות מדבר יהודה. הכיפה הלבנה שעל המבנה מסמלת את מכסה הכדים שבתוכם נמצאו חלק מן המגילות. ממול הכיפה, ניצב קיר שחור אשר לפי אחד ההסברים, מרמז על המתח בין עולמם של 'בני האור' (כינוים העצמי של אנשי הכת- כותבי המגילות) לבין אויבי הכת אשר כונו 'בני החושך'. פרוזדור הכניסה שבנוי בצורת מערה, מזכיר את המקום שכתבי-היד העתיקים נתגלו בו.מגילות מדבר יהודה נתגלו בין השנים 1947-1956 במערות אשר ליד קומראן. כתיבתן מתוארכת לתקופה שבין המאה השלישית לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה. גילוין היה אירוע מסעיר בעולם הארכיאולוגי, ועד היום הן מרתקות חוקרים וציבור רחב מכל העולם. רוב המגילות כתובות עברית, ומיעוטן ארמית ויוונית. המגילות כוללות: ספרי מקרא, ספרות חיצונית וספרות כיתתית, והן שופכות אור על אופייה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית-רומית. לפי רוב החוקרים אפשר לשייך את הקבוצה היהודית של כותבי המגילות עם ''כת האיסיים'' אשר מתוארת בספריו של יוסף בן מתתיהו.כתר ארם צובא הינו מוצג מרשים מתקופה אחרת הנמצא בקומה התחתית של היכל הספר, ולסיפורו גם מוקדשת התערוכה בקומה זו. הכתר הוא כתב-היד העתיק ביותר של התנ''ך המוכר לנו. את הכתר כתב הסופר שלמה בן בויאעא במאה העשירית בארץ ישראל, ובעל המסורה אהרון בן אשר הגיה, ניקד ומסר אותו. הכתר זכה למעמד מיוחד של סמכות וכבוד בשל מסורת עתיקה, לפיה כתב-יד זה היה מונח לפני הרמב''ם בשעה שכתב את הלכות ספר תורה. בסוף המאה הי''ד, אחרי נדודיו נמסר הכתר לקהילת ארם צובא למשמרת. אך בפרעות שנעשו בדצמבר 1947 ביהודי חלב, היא ארם צובא, נפגע בית הכנסת בו הכתר היה שמור. כיום יש בידינו רק 295 דפים מתוך 487 שהיו בספר השלם. כתר ארם צובא הופקד כהקדש בידי מכון בן-צבי ומוצג במקום על פי החלטת ועד הנאמנים. שימי

24. יום בקומראןהחיים בכת מדבר יהודהאוצר: דר' אדולפו רויטמן איפה לנו אנשי קומראן? מן החפירות הארכיאולוגיות מסתבר שהמבנה המרכזי באתר לא שימש כמעט למגורים, אלא היה מרכז לפעילותם היומית של חברי העדה. רובם לנו בסביבה הקרובה - במערות, באוהלים ובסוכות, כפי שמעידים פריטים שונים שנמצאו במערות: מזוזות, מסרקים, נרות שמן, כלי קרמיקה ועוד. מערכת של שבילים, אשר נתגלו בהם מסמרי סנדלים שנשרו מן הסתם מסנדלי ההולכים לאורך הדרך, שימשה למעבר יומיומי של האנשים מן המערות והאוהלים אל הבניין הקהילתי.חברי הכת בחרו לחיות במדבר, על אף הקשיים הכרוכים בכך. שממת המדבר נתפסה בעיניהם כסמל טהרה, כגן-עדן אסכטולוגי וכמקום מפלט משחיתות החברה והתרבות, ברוח הכתוב בתורה ובדברי הנביאים. הם בחרו אפוא בחיים של בידוד במדבר כדי להיבדל מעולם הטומאה, מתוך אמונה שבאחרית הימים הקרבה ישובו לירושלים ויכבשו את המקדש מידי הכוהן הרשע. אנשי קומראן האמינו, שהאל זיכה אותם בסודות כמוסים על מבנה היקום, ובין אלה סוד הלוח האמיתי לקביעת הזמנים המדוייקות לעריכת החגים. פרטים על לוח קומראן מצויים בכמה מגילות (למשל, "משמרות" ו"מקצת מעשה התורה").לוח הכת היה שמשי בן 364 יום, שנחלק לשנים עשר חודשים שווים בני שלושים יום כל אחד. בסוף כל רביעית שנה -דהיינו, בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים-עשר- נוסף יום אחד, וחודשים היו בני שלושים ואחד יום. מקורו של לוח זה במסורת יהודית עתיקה (למשל ב"ספר חנוך" החיצוני).הלוח השמשי לא היה הלוח המקובל על כלל ישראל באותם הימים, ולפיכך היה מערך החגים של כת מדבר יהודה נבדל משל שאר העם. ימי החג שלהם חלו תמיד באותו יום בשבוע: חג הפסח ביום רביעי; חג השבועות ביום ראשון; ויום הכיפורים ביום השישי. עם זה, מצויות בין מגילות קומראן עדויות גם לקיומו של לוח ירחי של 354 יום, שחודשיו בני שלושים או עשרים-ותשעה יום לסירוגין. דומה שאנשי הכת עשו שימוש בשני הלוחות בו-זמנית, ואף פיתחו דרכים להתאימם זה לזה. מיד אחרי שקמו משנתם, התנקו אנשי העדה, התלבשו ומיהרו לרדת בשבילי העפר ממקום מגוריהם אל המבנה המרכזי, כדי לקיים בצוותא את תפילת השחר היומית. עדות לתפילת הבוקר מצויה, למשל, במזמור שבמגילת תהילים (טור XIX), סדר הענינים ואוצר המלים במזמור זה תואם את ברכות השחר שבתפילות המקובלות כיום. נראה שבקומראן נהגו להניח תפילין בשעת התפילה, ואין להוציא מכלל אפשרות, שחלק מהאנשים נשאו עמם את תפיליהם כל היום. התפילין שנמצאו בקומראן הם העדות העתיקה ביותר לחפץ זה. הם דומים בצורתם, בקלף שבתוכם, ובאופן קשירתם לתפילין המקובלים עלינו כיום, העשויים על-פי הנוהג הרבני. אולם, שלא כצורתם החיצונית, שנקבעה כנראה במרוצת המאה ה-1 לספירה, תוכנם של התפילין טרם גובש באותה תקופה.מסקנה זו עולה מן הממצא בקומראן, שכולל מלבד ארבע הפרשיות המסורתיות-הרבניות, טקסטים רבים שסדר הפרשיות שונה בהם, ואף קטעים אחרים, כגון עשרת הדיברות. אחרי תפילות הבוקר של יום חול פנה כל אחד מאנשי ה"יחד" איש איש לעבודת יומו. בהתאם לאופיה הבדלני של העדה, קהילת קומראן הייתה יחידה יצרנית עצמאית, וחבריה -רובם גברים צעירים לא נשואים- דאגו לספק לעצמם את צורכיהם הבסיסיים על-ידי ניצול מרבי של המשאבים הקיימים באזור עין פשח'ה, במרחק 3 ק"מ מדרום לחורבת קומראן, היתה כנראה חווה החקלאית של הכת. כאן גידלו דקלי תמר, גידול המצטיין בכך שמליחות מים גבוהה אינה מפריעה לו. ראיה לכך הם כלי העבודה (חרמשים ומעדר) ושרידי עצי תמר וכפותיהם, וכן תמרים יבשים וגלעיניהם שנמצאו באתר ובמערות שבסביבה. נראה שבבקעה שמעל המצוק גידלו דגנים, בעיקר שעורה. שרידי עצמות שנתגלו טמונות באזור הבניין המרכזי מעלות את האפשרות שאנשי ה"יחד" עסקו גם בגידול בהמות. ואולי אף בציד יעלים, ולדעת אחדים, גם בגידול דגנים באזור עין פשח'ה. שימי

25. חברים אחרים בעדה עסקו בתעשיות מסוגים שונים. עשרות ריבועי העור והרצועות שנתגלו במערות הסמוכות לאתר מעידים על עיבוד עורות לכתיבת המגילות שנוצרו במקום ולאביזרים הנלווים אליהן. בית-היוצר שנחשף מעיד על תעשיית כלי חרס פשוטים, כדוגמת מאות הכלים שנמצאו במבנה המרכזי ובמערות הסמוכות. נמצאו גם עדויות לתעשיות טקסטיל, קליעה, מלח ודבש. מוצרי תעשיות אלו שימשו בוודאי את אנשי העדה וחלק מן התוצרת אולי נמכר בשווקים.בתוך הקהילה נהג שיתוף מלא בנכסים. מטמון הכסף שנתגלה בקומראן אפשר שכלל את המטבעות שהפקידו בידי ה"רבים" חברי כת חדשים כתום שנת מועמדותם הראשונה. אוסטרקון שנתגלה באחרונה סמוך למבנה המרכזי הוא כנראה טיוטה של שטר מתנה, והוא מעיד על הענקת הנכסים לעדה מידי חבר חדש; אך קיימות גם קריאות אחרות. עם התקרב שעת הצהריים הפסיקו אנשי העדה את עבודתם כדי לעבור טקס היטהרות במים שהיה תנאי הכרחי להשתתפותם בסעודה בצוותא. טקס זה התקיים בעיקר במקוואות שסביב חדר האוכל.מנהג הטבילה היה נפוץ בקרב יהודים בתקופה זו, אולם טבילתם של אנשי הכת נבדלה מזו של כלל ישראל בשני סממנים עיקריים: (א) הטבילה היתה מותרת לחברי הכת בלבד; (ב) הטבילה היתה תדירה לא רק בקרב כוהנים המשרתים בקודש, כמצוין בתורה, אלא הכול טבלו לפני הסעודה כדי להבטיח את טהרת כל המשתתפים. הטבילה היתה קשורה בתפיסתם של חברי הכת לחזרה בתשובה ולטהרה רוחנית, רעיון דומה לזה שהביע יוחנן המטביל.בקומראן נתגלו כלי אבן אשר על-פי ההלכה אינה מקבלת טומאה - וגם דבר זה מעיד על חשיבות הטהרה בחיי היום-יום של חברי הכת. הגרזן המוצג כאן מתאים לתיאורו של יוספוס את הכלי אשר שימש לאיסיים לשמירת הניקיון בעת עשיית צורכיהם. אחרי טקס הטהרה היומי נהרו אנשי העדה אל אולם מיוחד, שבו נערכה סעודתם המשותפת. לפי הנראה, התקיימה ארוחה זו באולם כינוסים גדול, ששרידיו נחשפו מדרום לבניין המרכזי. בחדר הסמוך לאולם זה נתגלו יותר מאלף כלי אוכל והגשה. האנשים סעדו בוודאי בישיבה על מחצלות, בשורות מקבילות לקירות האורך. מזונם היה מגוון וכלל לחם, תמרים, דבש תמרים, דברי חלב ואף בשר. המגילות מציינות שחברי הכת גם שתו תירוש, אך אין לדעת אם הכוונה ליין ממש או למיץ-פירות שלא תסס. על-פי תפיסת חברי הכת, היו חיי הקהילה תחליף למקדש האמיתי שבירושלים. אם כך, אפשר שהסעודה המשותפת היומית סימלה את הקרבת הקרבנות בבית המקדש. מכאן אפוא ההקפדה על טקס הטהרה לפני סעודה זו. ייתכן שהסעודה היתה גם בבחינת אות מבשר לארוחות הצדיקים באחרית הימים, ובכך היא מזכירה את הסעודה האחרונה של ישו, כנאמר בבשורה על-פי מתי. לאחר הסעודה חזרו חברי הקהילה חזרו למלאכותיהם. חלקם עסק בלימוד ספרי הקודש: הם התעמקו בדברי התורה והנביאים וביקשו לחשוף באמצעות שיטת פרשנותם המיוחדת את "רזי אל" וה"נסתרות" בתחומי ההלכה, התולדה והיקום. כמה מספרי הקודש הובאו אל העדה מבחוץ בידי המצטרפים בחדשים, אך ספרים אחדים נתחברו או הועתקו בידי אנשי העדה עצמם.פעילות הכתיבה והיצירה הספרותית התרחשה כנראה בכמה חדרים שבמרכז המבנה. בקומה העליונה היה כנראה חדר הסופרים (scriptorium) של העדה, כפי שיעידו קסתות דיו ושברי שולחנות אשר נמצאו במפולת. רוב המגילות מקומראן כתובות על קלף ומיעוטן על פפירוס. בתום הכתיבה נגללו המגילות ונקשרו ברצועות עור שהושחלו בחור שבתג וכך נשמרו בעת שלא שימשו ללימוד ולקריאה. הספסלים לאורך קירות החדר שממערב לחדר הכתיבה מרמזים שהוא שימש כיתת לימוד או חדר קריאה, והחדר הסמוך לו זוהה כספרייה. המגילות עשויות ממספר יריעות שנתפרו יחדיו. לאחר הכנת היריעות ולפני תחילת מלאכת הכתיבה, סימנו הסופרים את הטורים ואת השורות במכשיר חד בדיו. הכתיבה נעשתה בקולמוס של קנה מחודד או בעט של מתכת קשה. רוב המגילות נכתבו בדיו שחורה עשויה על בסיס פיח, שרף, שמן ומים; אולם מצויות מגילות אחדות אשר בהן שורות או מילים מספר כתובות בדיו אדומה. פיסות עור קטנות, או חרסים שעליהם כתובות כמה מלים חסרות משמעות, שמות או אותיות בודדות שנמצאו, מעידים על מנהג הסופרים לתרגל את ידם לפני תחילת ההעתקה. שימי

26. רוב מגילות קומראן כתובות עברית, אך מצויות מגילות כתובות בארמית ומעט ביוונית. לפי מסורת הכתיבה שבמגילות, האותיות נתלות מתחת לשורות, ובטקסטים אחדים הן נכתבו במרחק-מה מהן.רוב המגילות העבריות והארמיות כתובות בכתב 'יהודי', שהיה נפוץ בתקופת בית-שני. כן נמצאו מגילות, אשר שם ההוויה שבהן או הטקסט כולו, כתובות בכתב העברי הקדום. עוד יש למצוא תפילין ומזוזות כתובים בכתב זעיר שאותיותיו מגיעות לעתים ל- 2 מ"מ! נתגלו גם טקסטים רבים כתובים בכתב-סתרים, העוסקים בהיבטים חשאיים שאנשי ה"יחד" ביקשו להסתירם . יום העבודה נמשך בקומראן עד הערב, ואז חזרו אנשי העדה על טקסי הטהרה במים ועל הסעודה המשותפת כבצהריים. את שעות הלילה ניצלו החברים לא רק למנוחה, אלא גם לפעילות רוחנית - ללימוד תורה, לשפיטת חברים ולתפילה בציבור.וכך שילבו אנשי הכת בימות השבוע, יום אחר יום, ענייני דיומא עם דברים שברוח, עד שהגיעו לשבת. הלכות השבת של הכת התאפיינו בחומרה יתירה, במטרה לשמור על קדושת היום. עיקרן היה עבודת האלוהים בתפילה ובלימוד. מן המגילה "שירות עולת השבת" אנו לומדים על דרך ה"עבודה שבלב" בקרב אנשי הכת: המגילה כוללת 13 מזמורים, שמלאכים מסויימים אומרים אותם - בכל שבת מזמור אחר, וכך ארבע פעמים בשנה, במשך 52 שבועות השנה. מזמורים אלה היו בוודאי, כפי שיעיד שמם, בבחינת תחליף לקרבנות השבת בבית המקדש בירושלים. דומה שחברי הקהילה תפסו את שירתם בשבת כבבואה לשירת המלאכים בבית המקדש של מעלה. פרשת גילוי המגילותשבע המגילות הראשונות נתגלו בחורף 1947. בדווים גילו אותן באקראי במערה סמוך לחורבת קומראן שבחוף המערבי-צפוני של ים המלח. שלוש מהן רכש הארכיאולוג א"ל סוקניק. ארבע האחרות הוברחו לארה"ב, ורק בשנת 1954 הצליח הארכיאולוג יגאל ידין, בנו של סוקניק, לרכוש אותן ולהחזירן לארץ. היכל הספר נבנה לשבע המגילות הללו. בשנים 1956-1949 נחשפו במערות שבאזור קומראן עוד מגילות וקטעי מגילות רבים. עתה, נוסף על הבדווים השתתפה בגילוי גם משלחת ארכיאולוגים מבית-הספר הצרפתי למקרא וממוזיאון רוקפלר בראשותו של האב ר' דה-וו, משלחת שחפרה גם את האתר. מאז 1956 נערכות מדי פעם חפירות בקומראן ובסביבתה, אולם לא נמצאו מגילות נוספות. כיום רוב המגילות נמצאות בישראל (בידי היכל הספר ובידי רשות העתיקות), אך מספר קטן של מגילות וקטעי מגילות גם בחו"ל, בעיקר בירדן. מן המגילות והחפירות בחורבת קומראן הסיקו רוב החוקרים כי בחורבה ובסביבתה חיה כת יהודית של איסיים. כת זו התקיימה לצד כיתות איסיות אחרות ולצד הפרושים, הצדוקים, הנוצרים הראשונים, השומרונים והקנאים, כולם מרכיבי החברה היהודית בארץ ישראל בשלהי התקופה ההלניסטית-רומית, מעליית החשמונאים ועד החורבן (מ-167 לפני הספירה ועד 70 לספירה). חברי הכת היו בדלנים קיצוניים ובעלי רעיונות משיחיים. הם עזבו את ירושלים בשל פולמוס קשה עם הכהונה הירושלמית על תיאולוגיה ופולחן, ושאפו לשוב אליה כדי לשקם את בית המקדש ה'שומם' לטענתם. מועד התיישבותם של אנשי הכת בקומראן שנוי במחלוקת. הנחה מקובלת, שמייסד הכת - אדם שזהותו לא ידועה המכונה במגילות 'מורה הצדק' - הקים את היישוב במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה. אשר לקצה של הקהילה, הכול מסכימים שהדבר היה בשנת 68 לספירה, עת החריב הצבא הרומי את היישוב בדרכו לדכא את המרד הגדול בירושלים. שימי