קמפוס גליל מועד:16-18 ספט' 2007 מדריך:ערן סער מגיש:אורון שמעון( שימי) ק.מורי-דרך. מחז' ס"ז. ת"א.

1. קמפוס גליל מועד:16-18 ספט' 2007 מדריך:ערן סער מגיש:אורון שמעון( שימי) ק.מורי-דרך. מחז' ס"ז. ת"א. שימי

2. הגליל-נתונים כלליים "ואף כי שתי ארצות הגליל קטנות במידה ומכל עברים הן מקפות ערי נכר, בכל זאת עצרו יושביהן בכל המלחמות את האויבים מעלות על הארץ" (מלחמת היהודים, ג, 41-43). שמות הגליל: ..."והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגויים" (ישעיהו ח, כ"ג) "מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין – גליל עליון: ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין – גליל התחתון" (משנה, שביעית, ט, ב). ג'ליל – בערבית, "ג'בל עמל" – בלבנון כרר – "גלל" בכתובת תחותמס בכרנק. גבולות הגליל בצפון – נהר הליטאני במזרח – עמק החולה, מפתן וכרזים, הכנרת ועמק בית שאן. במערב – הים התיכון, מפרץ חיפה והכרמל בדרום – עמק יזרעאל ועמק חרוד יחידות גיאוגרפיות בגליל שטח הגליל - 3,020 קמ"ר גליל עליון – 2,260 קמ"ר (1,500 בלבנון, 690 בישראל) גליל תחתון – 760 קמ"ר גליל מערבי – תמיד גליל מערבי (עליון) גבול פנימי בגליל – בקעת בית הכרם אפיוני הגליל הגליל לכל אורך תולדותיו – אזור שוליים. מוקף נוכרים ("גליל גויים")- ארמים, פניקים. גליל עליון – מים רבים, מיעוט קרקע חקלאית. גליל תחתון – בקעות פוריות, קרקע חקלאית טובה. הגבול הגיאוגרפי בין חלקיו - דרך ראשית. שימי

3. אקלים גליל עליון – 800 מ"מ גשם אקוויפר עשיר במים – 208 מעיינות 15.4 מעיינות ל 100 קמ"ר באזור צפת – מירון – 34 מעיינות ל 100 קמ"ר בשומרון – 8 מעיינות ביהודה - 3 מעיינות גליל תחתון –500– 650 מ"מ גשם בממוצע רב שנתי. מזרח הגליל התחתון – 400 מ"מ. רוב המעיינות – באפיקי הנחלים (ציפורי, צלמון, יבנאל, תבור). גליל – התיישבות קדומה בתק' הברונזה – הגליל מפוצל למספר רב של ממלכות כנעניות. בתק' ההתנחלות – נפתלי, אשר, זבולון ויששכר. בית ראשון – מלחמת דבורה וברק בן אבינועם, חצור "ראש כל הממלכות האלה", גדעון והמדיינים. קדש בנפתלי עיר מקלט, בני דן כובשים את ליש. בנציבויות שלמה – "אחימעץ בנפתלי, בענה בן חושי באשר ובעלות, יהושפט בן פרוח ביששכר" (מלכים א, ד, ט"ו – י"ז). שלמה המלך נותן עשרים ערים בגליל, ב"ארץ כבול" לחירם מלך צור (מלכים א ט, יא – י"ג). תגלת פלאסר האשורי כובש את הגליל – 733 – 732 B.C. בית שני – הופעת הנצרות הופעת הקנאים, המרד הגדול – יודפת, ציפורי, טריכיי. הגליל – ארץ מקלט לגולי יהודה. תקופת המשנה והתלמוד – פריחה יישובית, בתי הכנסת מעבר כ"ד משמרות הכהונה לגליל. נדודי הסנהדרין –אושה, שפרעם, בית שערים, ציפורי, טבריה. חתימת המשנה בציפורי – ר' יהודה הנשיא (200 לספירה). כלכלה – שמן, דיג, תבואות. גליל - במקורות "גליל, גליל שנאת התורה סופך לעסוק במסיקין" (ירושלמי שבת, ט"ז, ט"ו, עד). "שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה... שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכוהנים" (נדרים ב, ד). "שמונה עשרה שנה עשה רבן יוחנן בן זכאי בערב ולא באו לפניו אלא שני מעשים..." (ירושלמי שבת, ט"ז, ח). שימי

4. הגליל בתקופה הצלבנית בימי ממלכת ירושלים – טבריה בירת נסיכות הגליל. קרב קרני חיטין – ¾ ביולי 1187. מבצרי הגליל הבולטים – הונין (שאטו נף), צפת, שאסטלה (עתרת), תבור, בלוואר - כוכב הירדן, ג'ידין (יחיעם), שאטו דה רואה (מעיליה), מונפור. עכו – הבירה הצלבנית נפלה ב 1291. גליל – התיישבות מודרנית מאה 16 - עליית יהודי ספרד לצפת, תורת הקבלה מושבות העלייה הראשונה – ראש פינה (1882), יסוד המעלה (1884), מטולה (1896), מסחה, יבנאל (1901), בית גן (1904), מצפה (1908), כפר חיטין, סג'רה. מושבות העלייה השנייה – יישובי חומה ומגדל כפר חיטים (1936), משמר השלושה, מולדת, שרונה, חניתה (1938), הזורעים, שדמות דבורה (1939), אלומות. גזית (1943), בית קשת (1944), כפר קיש, איילון (1946), מלחמת העצמאות בגליל בתוכנית החלוקה – הגליל ברובו במדינה הערבית. פלישת צבאות ערב – סוריה, לבנון וצבא השחרור (פאוזי אל קאוקג'י). שחרור טבריה וצפת, קרבות צמח – דגניה, קרבות בסג'רה, בעשרת הימים – מבצע דקל – כבוש נצרת, מבצע חירם (אוקטובר 48) – כבוש כפרים בלבנון בריחת ערביי הגליל. הגליל הישראלי מבצע יהוד הגליל – הקמת מעלות, נצרת עילית, מגדל העמק, כרמיאל. הקמת מצפים בגליל - אזורי תעשייה חדשים – תפן, תל חי, ציפורי, אלון התבור. מיעוטים בגליל ערבים מוסלמים ערבים נוצרים – נצרת, כפר כנא, מע'ר דרוזים – בית ג'אן, גליל מע', ג. תחתון בדואים– ערב אל עראמשה, טובה, צלמון, בית זרזיר צ'רקסים– כפר כמה, ריחנייה בהאיים – חוות מזרעה שימי

5. מסלול הקמפוס יום ג-18.09.07 מערת פער תל קדש מצודת כ"ח כ.גלעדי-חלקת "השומר",הארי השואג הר צפייה תל חצור יום א-16.09.07 כפר יאסיף-בית העלמין היהודי שיירת יחיעם-אנדרטה חורבת מנות ראש הנקרה חניתה-אתר חומה ומגדל מערת קשת פארק גורן-מצפור מונפור יום ב-17.09.07 פקיעין-מערת רשב"י,מעיין חורפיש- נבי סבלן הר מירון-סובב פסגה מירון-קבר הרשב"י ברעם(גן לאומי)-בית הכנסת העתיק ריחנייה-מוזיאון מורשת הצ'רקסים שימי

6. לו"ז:ציר נסיעה,מס' כביש,זמן נסיעה,זמן הדרכה-יום א 16.09.07 שימי

7. ראש הנקרה חניתה מערת קשת פארק גורן חורבת מנות שיירת יחיעם פקיעין כ. יאסיף מסלול יום א-16.09.07 כ.יאסיף-ש.יחיעם-ח.מנות-ר.הנקרה-חניתה-מ.קשת-פארק גורן שימי

8. בית הקברות היהודי בכפר יאסיף בכפר יאסיף גרו יהודים עוד בתקופת יוסף בן מתתיהו, אך כיום זהו כפר ערבי-נוצרי-דרוזי. רק שכונת חראת אל- יאהוד ובית הקברות היהודי העתיק שסמוך לכביש הראשי, מעידים כי יהודים היו כאן. יש האומרים כי ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, שחיבר את "מסילת ישרים" והיה אחד מגדולי המשוררים מאיטליה, נקבר פה. כיום מצער לראות את המקום מוזנח, למרות חשיבותו ההיסטורית היהודית. בכפר יאסיף היה ישוב יהודי קדום בתקופת המשנה והתלמוד, ימי הביניים והמאה ה- 16 עד המאה ה- 18. בשנת 1841 חרבה הקהילה ואנשיה עברו לעכו. בתחומי הכפר בית הקברות היהודי, של יהודי עכו, וניתן עד היום לראות מצבות ושרידים. בשנת 1824 ביקר בכפר ר' דוד דבית הלל וכתב על המקום: "צפונית מזרחית לעכו לא הרחק משפת הים התיכון נמצא כפר קטן ושמו כפר יסיף. ובכפר כ- 15 משפחות יהודים ילידי הארץ העוסקים בעבודת אדמה ולהם בית כנסת קטן. הלשון המדוברת היא ערבית, המטבעות המשקלות והמידות כשל עכו". שימי

9. אנדרטת שיירת יחיעם אתר הנצחה ללוחמים, שנפלו במלחמת העצמאות בצאתם לעזרת קיבוץ יחיעם הנצור.מקום האתר כ-300 מטר מדרום לצומת כברי, במקום שבו הטמינו הערבים מארב לשיירה של חטיבת "כרמלי", שניסתה להגיע ליחיעם ביום ט"ז באדר ב' תש"ח.בקרב זה נפלו 47 לוחמים.תחילתו של האתר באנדרטה גבוהה, הבנויה משלושה עמודים היוצרים צורת כוכב. בין השניים מהם נתון לוח שיש, ועליו סמל צה"ל, ועל לוח נוסף חקוקים דברים אלה: "לשם ולתהלה לפורצי הדרך ולמגינים האמיצים שריוו מקום זה בדמם בחושם לשחרר את יחיעם הנצורה ביום ט' שבט תש"ח, י"ב תמוז וביום ט"ז אדר ב' תש"ח. זכרם לא ימוש לעד". מתחת לכתובת שמות 69 הנופלים, ובהם 47 הלוחמים שנפלו בט"ז באדר ב'.האנדרטה מצויה ברחבה עגולה מאבן מסותת.בשנות ה-60 החליטה המועצה האזורית להפוך את המקום לאתר הנצחה, שבו ישוחזר קרב השיירה. נוסף לאנדרטה כוללים מרכיבי האתר קיר זיכרון מבטון מפוסל, העולה מן הקרקע, ועליו תבליט של מפת יישובי האזור ומיקום השיירה ביום הקרב. בקיר יש מגרעת, ודרכה נשקפות עמדות הערבים בבית הקברות המוסלמי, אשר מהן הותקפה השיירה. בקצה הקיר קבוע לוח, ובו חקוק תיאור הקרב:"אביב תש"ח. שבט, ט"ז באדר ב' 27.3.48. צהרים. שיירה יוצאת אל יחיעם המנותקת. אי עברי בלב אויב. תשעים לוחמים אנשי ההגנה מחטיבת "כרמלי" גדוד 21. מנהריה עד לכאן קצרה הדרך. הכביש צר ומפותל. והנ המחסומים - גבול הדממה. אש. מבית הקברות המוסלמי אש מכל עבר. בתווך - שבעה כלי רכב ובהם תגבורת, חומרי ביצורים ומזון. אנשי הכנופיות וכפריים חמושים עטים על השיירה לכתר אותה למות. והם רבים מספור. אכזר היה הקרב. מעטים מול הרבים. פורץ-המחסומים הבודד ובו נפגעים מבקיע ליחיעם. ששה כלי רכב ולוחמיהם מכותרים. משוריין נוסף נחלץ ומנסה לחזור אך נפגע ומתהפך. מספר הנפגעים רב. מעטים נותרים שלמים. ועת ערב דולקות חמש אבוקות. ארבעים ושבע גוויות פזורות בצידי הדרך להיות למשיסה ולבז. החיים נסוגים לבסיס בפקודה. לוחם יחיד מביא אל יחיעם את בשורת השיירה. ירח מלא של מחצית החודש... בערב שבת ה' האייר, קמה מדינת ישראל".מרכיב נוסף באתר הוא שחזור המקום שבו התחולל הקרב: על קטע מן הכביש הישן מוצבים מחסומים, משוריינים שרופים, ובהם מרותכים כלי משק, ועמדות משוחזרות של הערבים.קיר אבן, המוליך אל האנדרטה הקיימת הנישאת כעמוד זיכרון, ומדרגות גישה לרחבת האנדרטה יוצרים שלמות של כל מרכיבי האתר.יחיאל ערד, חבר קיבוץ סער שאחיו היה בין הנופלים, תכנן את האתר, והוא נחנך 21 שנה לאחר הקרב, בחודש מרס 1969. שימי

10. נחל געתון תחילתו של הנחל היא בקרבתו של מושב מעונה וזרימתו אל הים עוברת בעיר נהריה ומכאן שם העיר. תוואי הנחל הוא 19 ק"מ. בקרבת קיבוץ כברי נמצאת ח'ירבת טווירי ובה שרידים מתקופת האמוראים. בעבר זרמו בנחל מים רבים מהמעיינות הרבים השופעים בו. כיום רוב המים נתפסים על ידי משאבות, והם מנוצלים לטובת ישובי האזור. שמו הערבי של הנחל: "ואדי אלעיון" (נחל המעיינות) מעידים על המעיינות הרבים שנובעים בו. שימי

11. חורבת מנות קדם ליישוב ההרוס של חורבת מנות יישוב סמוך, שהיום נקרא חורבת סוגר. כנראה שזה מקומה של העיר הנוכרית הקדומה בית בריה. משנטשוה יושביה מסיבות של צרות ומלחמות, כרגיל בארץ הזו, ירדו נוטשיה אל מורד הגבעה והתיישבו כאן, במה שייקרא לימים חורבת מנות. יישובם הנטוש שינה את שמו והפך בפי תושבי הסביבה לח'רבת א-סג'רה (החורשה‭,(‬ מה שלא הפריע למסרסי שפתנו החדשה להתעלם משמו העברי העתיק ואת החורשה "תירגמו" לסוגר‭...‬ שרידי חורבתנו כאן הם לא רק בתים ואמת אבן, אלא בעיקר מתקן סחיטה רב רושם, חצוב בין עצי החורש הגדולים שמצלים עליו. צורתו של משטח האבן, מודעה   שבו נמצאות החציבות, מעידה שהיה מתקן סחיטה רציני במפעל להפקת סוכר מן התקופה הצלבנית, וסביבו פזורים שרידיהם של בתי המידות. נראה על הבתים שהיו מבוצרים, על אף שהיום הם עתירי שמיר ושית. אלו הם מבני המשק הצלבני שהיה כאן, כלומר התיישבות חקלאית נוצרית-אירופית בת יותר מ-800 שנה! למבנה הגדול יש מרתפים מקורים ולידו עדיין ניצב קיר של אמת מים, אשר הובילה מים אל טחנה ששרידיה כל כך דלים שאין כלל להשקיע מאמץ בגילויה, אלא אם יעלו בין אבניה פרחים נדירים. כפר התעשייה שהיה כאן מוכר היטב מן הרשומות הצלבניות של אותם ימים: האביר ז'ופרואה לה-טור חכר את האחוזה הזו מכנסיית סן- סלווטורה שעל הר התבור. באדמותיו גידל קני סוכר, כי אהב לבטח את טעמו יותר מזה של הסוכר הים-תיכוני, שהוא חום, גס ועשוי ממשרות של פירות שונים. עם פשיטות הרגל של ימיה האחרונים של הממלכה הצלבנית, "נגאלה" האדמה הקדושה הזו בידי אציל נדל"ניסט, ז'וסלן דה- קורטניי, שהיה גם בעליה של המצודה הענקית במעיליה – "מצודת המלך". במהומת הימים של מפלת הנוצרים בקרני חיטין, אבדה גם אחוזת מנואט לנוצרים, ועם הופעתו של המושיע לכאורה, ריצ'רד לב הארי מאנגליה, היא שוב חזרה לידי משפחת האצולה היזמית. היורשת העשירה של ז'וסלן הממולח מכרה אותה לנזירי עכו הטמפלרים, עד שהערבים שוב כבשו את המקום ועשו אותו מרכז מנהלתי למלחמותיהם בגליל המערבי. שוב הוא חזר לידי הנזירים הנוצרים, הפעם הוספיטלרים שהחכירו את האחוזה ומתקני הסוכר שלה לאנשי המונטפורט הסמוך, ומאז, כמעט 800 שנה, שאנחנו לא יודעים על המקום מאום, שימי

12. נחל בצת נחל בֶּצֶת (ואדי כַּרְכָּרָה, בשמו הערבי) הוא מנחלי הגליל המערבי. הנחל נכנס לשטח מדינת ישראל מלבנון בין היישובים שתולה לזרעית, ונשפך לים בקירבת ראש הנקרה. מהלך הנחל עובר בקרבת היישובים שומרה, עראמשה, אילון, אדמית, יערה, מצובה, שלומי ובצת. שטח אגן הניקוז של הנחל כ-60 קמ"ר והוא מנקז גם את הנחלים שרך, גליל, נמר, חניתה, ומצובה. בצידי אפיק הנחל מצויים שרידים רבים של טחנות קמח ומתקנים חקלאים שונים. חלקו של הנחל שמצפון לקיבוץ אילון זורם ברוב השנה ומימיו נאגרים על-ידי הקיבוץ לצרכי השקיה. שמו של הנחל בערבית ואדי כרכרה. גאולוגיה הנחל זורם על בסיס אחד מקוי השבר הגדולים של הגליל ולכן מהלכו ישר יחסית והוא אינו מאופיין בפיתולים רבים וחזקים. המסלע מורכב בעיקר דולומיט ומגיר קשה ומעט עדשות קרטוניות של גיר רך על פני השטח. בגלל אופיו הקארסטי והשבור של המסלע הנגר העילי מועט יחסית והפעילות הגיאומורפולוגית איטית לעומת נחלים באזורי הארץ האחרים. בנחל מספר מעינות שכבה הקרויים עינות כרכרה. על הצוקים שעל גדותיו של הנחל מערות רבות שביניהן מערת האלה ומערת קשת המפורסמת. בנחל שרך ובנחל נמר הסמוכים נמצאות מערות נטיפים מהיפות שבארץ ישראל. חי וצומח באפיק הנחל צמחי נחלים אופיניים כמו שערות שולמית, הרדוף נחלים, דולב מזרחי ועוד ומסביבו חורש ים תיכוני של סביבת האלון והאלה. בנחל מיני חיות שונות האופיניות לשמורות הגליל כמו חזירי הבר, תנים, שועלים, שפני סלע ועוד. בבריכות שבאזורו הזורם של הנחל חיים דגי חפף מצוי, מיני דו-חיים, שפיריות ועוד סוגים של חרקים וחובבי מים. לאחרונה נעשה נסיון לאקלם באזור את היחמור שנעלם מנופי הגליל במאה הקודמת. ארכיאולוגיה והיסטוריה בני אדם ניצלו את הנישה האקולוגית הברוכה שמציע הנחל במשך כל הדורות וארכאולוגים מצאו בו אתרים חשובים, ביניהם: מערת האלה ובה שרידים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ועד התקופה האפי פלאוליתית. אתרי נחל בצת I ו-II שבהם שרידים מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית ועד התקופה הכלקוליתית הקדומה. תל איקרית שראשית היישוב בו הייתה בתקופה הכלקוליתית, שיא היישוב היה בתקופת הברונזה הקדומה והוא נמשך עד גירוש התושבים בשנת 1948. שימי

13. חורבת כרכרה וחורבת עירב ובהן שרידים החל מתקופת הברונזה הקדומה ועד התקופה הממלוכית. חרבת אום טומא ובה שרידים מתקופת הברונזה התיכונה. בולטים במיוחד אתרים מהתקופה הרומית והביזנטית כדוגמת: חורבת צונם, חורבת מער, חורבת שרך, חרבת דנעילה חורבת עירב, חרבת כרכרה, חורבת עובש, חרבת פי מצובה וחורבת משרף. באתרים אלה בולטים שרידי בתי בד שמעידים על התמחות בייצור שמן זית וכנסיות שמעידות על השתלטות הנצרות בתקופה הביזנטית. חפירות ארכאולוגיות חשפו בתי בד מענינים ארכאולוגית בחרבת דנעילה ובחרבת כרכרה. במצוקים שמעל מעינות כרכרה ובנחל נמר מצויות מערות ששמשו להתבודדות נזירים ביזנטיים.בחלק השמורה שנמצא מתחת לקיבוץ אילון נמצא בנין המשאבה שמשמשת להעלאת מימיו לקיבוץ. צורת הבניה של בנין המשאבה מבוצרת והוא מוקף בגדרות רבות, כנגד הנסיונות לניתוק אספקת המים לקיבוץ בתחילת שנותיו. בבנין המשאבה קומת מגורים ששימשה את חברי הקיבוץ בשמירה על מערכת השאיבה. שמורת נחל בצת שמורת נחל בצת מתחילה במזרח באפיקו של הנחל למרגלות הר מנור בנ"צ 1747.2774 וממשיכה מערבה לאורך אפיקו של הנחל עד למפגש עם צומת אדמית וכוללת גם את נחל נמר ומצוקיו, את מצוקיו וגדותיו של הנחל כמו גם את הגאיות המתנקזים אל הנחל בתחומה, את החלק התחתון של נחל שרך ונחל מישמש, ואת הר אוכמן. חלקה העליון של השמורה סגור למטילים ובחלקה התחתון מספר מסלולי טיול שביניהם המסלול המפורסם היורד מחורבת דנעילה לנחל שרך ודרך מערת שרך גולש אל נחל בצת ומסתיים על יד תחנת השאיבה של קיבוץ אילון. חלקו של הנחל שבין תחנת השאיבה וצומת אדמית גם הוא מסומן וכך גם שביל העלייה למערת הקשת מבריכת האיגום שבחלקו הזורם של הנחל והעלייה מחיבור הנחלים שרך בצת לחורבת עירב ש על-יד הכפר עראמשה. כיום נחל בצת מתייבש בסוף האביב, החל ממאי ועד לגשמי נובמבר-דצמבר, ובמשך מעל לחצי שנה אין נביעה ממעיינותיו. עולם החי והצומח העשיר שלאורכו, נתון בסכנת כליה. עקב לחץ של רשות הטבע והגנים וקבוצת אזרחים מעוניינים הניחה רשות הטבע והגנים לפני כ- 4 שנים צינור, המזרים מי שתייה בקילוח דק אל המעיינות החרבים, ומאפשר הרטבה של חלק מהאפיק במהלך הקיץ. הזרמת מים זו אין בה כדי להבטיח קיום לחיים העשירים של הנחל. על פי דו"ח של ד"ר אלון רימר, הנחל מתייבש בגלל שאיבה מוגברת של מקורות, ממי התהום באזור הנחל, ממזרח וממערב למעיינות בצת. עקב שאיבת יתר מבארות אלו יורד בקיץ מפלס מי התהום המזין את מעינות הבצת אל מתחת למפלס הנביעה שלהם, והם מתנהגים כמעיינות אכזב טיפוסיים. מסקנה זאת נובעת מכך שהירידה בנביעת המעיינות באה במקביל לגידול בשאיבה בקידוחי שדה שומרה הסמוכה לנחל והורדת מפלס השאיבה בקידוחים אלו אל מתחת למפלס המעיינות. חברת מקורות הגישה חוות דעת נגדית הטוענת שהירידה בשפיעה בנחל אינה בגלל הקידוחים שלה. במאי 2002 החלה ההזרמה לנחל בכמות של כ- 10 קו"ב לשעה במהלך הקיץ. הזרמה מעטה זו עיכבה והאטה, אך לא מנעה, את היעלמות הצמחייה והחי של הנחל. נראה כי גם הזרמה מעטה זו לא הייתה קבועה, ובהפסקות שלה התייבש הנחל לחלוטין. באוקטובר 2006 הונח על ידי רשות הטבע והגנים צינור נוסף, בעל הספק זרימה כפול, וכרגע הזרמת המים לנחל היא כ- 25 קו"ב לשעה. לפי מעקב אנשי הרשות – גם ספיקה זו אינה מקיימת זרימה רצופה לכל אורך הנחל כפי שהמעיינות קיימו בעבר, והפגיעה בחי ובצומח נמשכת. רשות הטבע והגנים דורשת להפחית את הכמות הנשאבת בקידוחי מקורות עד לרמה של שנות ה-80 על מנת להותיר די מים בתת הקרקע כדי לקיים שפיעה טבעית מלאה במעיינות. שימי

14. ראש הנקרה מצוק בגבול ישראל-לבנון (נ"צ 1600.2776), שבו עובר כביש החוף את רכס סלם צור. לרגלי המצוק - נקרות וכוכים מרשימים ביופיים, שנוצרו בפעולה משולבת של תהליכים גיאולוגיים והשפעת גלי הים. אפשר לרדת אל הנקרות ברכבל ולסייר בהן לאורך מנהרות חצובות. האתר מנוהל בידי חברי קיבוץ ראש הנקרה, והכניסה אליו (בתשלום) בכל ימות השנה. מראש המצוק יש תצפית מרהיבה על חוף הגליל המערבי. במצוק ראש הנקרה (בערבית - ראס א- נקורה) בולטות כמה תופעות טבע השכיחות בחופים סלעיים. החשובות שבהן הן מצוק ימי ומערות ימיות, עוצמת הגלים וצומח החופים. רכס ראש הנקרה הוא קמר גיאולוגי, שצירו מתמשך מדרום-מערב אל צפון-צפון-מזרח. קמר זה נחתך בכמה מקומות בידי מערכות של שברים והעתקים, מהם עמוקים ועזים. החשוב שבהם - כיוונו מזרח-מערב לערך, כלומר בזווית של ° 45 לערך לגבי ציר האורך של הרכס. מיקומו בקו ראש-הנקרה-חניתה. העתק חשוב שני אינו נראה לעין, אך אפשר לשער את קיומו לפי מבנה קרקעית הים שבסמוך. העתק זה נמשך בקו צפון-דרום לערך. שני העתקים אלה הם שיצרו את המצוק, שלפנים היה מצוי בנקודת ההצטלבות שלהם, אך במשך הזמן, בעקבות ההרס שנגרם בידי הגלים, נסוג אל מקומו הנוכחי, מצפון-מזרח למקומו הראשוני. נוסף על שני העתקים ראשיים אלה מצויים כאן הרבה העתקים קטנים וסדקים, הנראים בכל מקום שאינו מכוסה בעפר. לאורך סדקים אלה התפתחו מרבית הקירות החיצוניים והנקרות. המסלע במצוק מורכב בעיקרו משכבות של קרטון רך משובץ בצור. גושי הצור הקטנים והכהים, שהם אמורפיים, סדורים בתוך שכבת הקרטון. במקומות אחדים מצויות שכבות חרסיתיות, ובצפונו של המצוק מצויים סלעי גיר קשה, שהשיכוב שלו אינו ברור. לסדקים ולהעתקים הקטנים נודעת כאן חשיבות ראשונה במעלה, כי בהם התפתחו, עוד לפני שנפגשו ההר והים, מחילות קרסטיות ומערות קטנות, האופייניות להרי הגיר בגליל. עם התפתחות המצוק חדרו מי הים דרך מחילות ויצרו את המערות הימיות, הן הנקרות. אך בעוד שהמחילות הקרסטיות הן אחידות למדי באופיין ובגודלן, אין הדבר כך במערכת הנקרות. המחילות הקרסטיות המקוריות התפתחו בסדקים בכל מקום שאליו חדרו מי הגשמים, ללא זיקה לכיוונם של הסדקים. הנקרות, לעומת זאת, התפתחו יותר באותם סדקים הניצבים לכיוון מכות הגלים ופחות בסדקים המקבילים לכיוון מכות הגלים. כיווני הנקרות תואמים את כיווני הסדקים. בעיקר בולטים כאן שני כיווני סדקים: האחד הוא מערב-מזרח בקירוב, והשני הוא צפון-דרום. החלק החשוב ביותר של מערכת הנקרות התפתח במפגשם של שני כיוונים אלה. גם סוג הסלעים וצורת ריבודם היו גורם חשוב בהתפתחות הנקרות. דבר זה בא לידי ביטוי, לדוגמה, בנקרה הצפונית, שהיא היחידה שנוצרה בסלע קשה וחסר ריבוד ברור. מעבר לגבול, בתחום לבנון, מצויות כמה נקרות נוספות מעין אלו. בנקרה זו נשמרה, יותר מאשר בנקרות אחרות, צורתה המקורית, הקרסטית. לעומת זאת, ככל שהריבוד בסלעים דק וברור יותר, ניכר שהתקרה מושפעת מכך וצורתה היא משטח, או משטחים, המקבילים לכיוון נטיית הסלעים המקורית. בכמה מקומות אפשר גם להבחין בהתאמה מוחלטת בין מבנה השכבות לצורת הנקרה. הנקרות בצורתן הנוכחית הן אפוא תוצאת ההשפעות ההדדיות של כיוון הסדקים כלפי הגלים, הצטלבויות של סדקים, נטיית השכבות ועוביין, קשיות הסלע וגורמים נוספים. אחד מהם הוא מפלס פני הים. סימנים רבים על פני המצוק מעידים שסלעי ראש הנקרה "ידעו" לכל הפחות שלושה מפלסים שונים של פני הים. על שניים מהם יש לנו עדויות ברורות. נקרות ימיות מתפתחות בתחום מוגדר מאוד, החל בכמה מטרים מתחת לפני הים ועד לגבול השתברות הגלים, שהוא כ-3 עד 15 מ' מעל פני הים (הבדל זה בגובה התנפצות הגלים מותנה בכיוון הסלעים כלפי הגלים). בסקר שנערך נמצאו פתחי נקרות גם בעומק 5-3 מ' ויותר מתחת לפני המים; קרקעיתן של נקרות אלו, בעומק 7-6 מ', מכוסה בסחף. זוהי עדות למפלס פני ים קדום, נמוך מהעכשווי ב-7 מ' לפחות. שכבת חלוקי ים וחול גס, הנמצאת כמטר אחד מעל למסילת הברזל שמדרום למצוק, מעידה על מפלס קדום נוסף, שהיה גבוה מהמפלס היום ב-8 מ' לערך, ויש סימנים אחרים המעידים על מפלסים קדומים נוספים, אך אלה מעטים ואינם מתבטאים בנופו הנוכחי של המצוק. שימי

15. נוסף על התקופות ה"רטובות" של המצוק, היו לו גם תקופות "יבשות", ששתיים מהן ניכרות בבירור. מתקופה יבשה אחת נותרו גושי כרכר יבשתי בתוך שתיים מהנקרות. כיום הם מצויים בגובה של 1-4 מ' מעל למפלס פני הים. מהם אפשר להסיק, שבעבר היו מרגלות המצוק מכוסות במשטח נרחב של דיונות, ואז השתרעה היבשה כנראה עד מקום האיים של היום. על תקופה יבשה נוספת, שקדמה מעט לתקופה היבשה הראשונה, מעיד תלכיד (ברקציה) הנמצא בתוך שרידי נקרה. התלכיד כולל חצץ יבשתי, גיר וצור, קרקע מאובנת וכן לסתות של מין קרנף, שהובאו אל המקום, כנראה, בידי בני האדם שישבו כאן לפנים. תלכיד זה מעיד על שפכי אבן ועפר מן ההרים, שנערמו לרגלי המצוק. היום אי אפשר להגיע ביבשה אל המקום שבו הוא נמצא, ואם אמנם חי כאן האדם לפנים, יש להניח ששפכי החצץ והעפר יצרו בשעתם מדרון רחב ונוח למעבר בין הים והמצוק. אין ספק, שכל השינויים הנראים לעין בראש הנקרה חלו בתקופת הפליסטוקן, בתחום מיליון השנים האחרונות. אך יש סברה, שלא הוכחה עדיין, האומרת שהשינוי האחרון ממצב של נקרות יבשות למצב של היום הסתיים בתקופה היסטורית לא רחוקה. על כך מעידים ממצאים שונים לאורך החוף מדרום למצוק, ובהם יקבים ומחצבות. הם מלמדים שהאדם חי ופעל כאן בעת שקו החוף היה מרוחק מאות מטרים ממיקומו היום. גורם נוסף הממלא תפקיד חשוב בעיצוב דמותו של המצוק, לפחות בימינו, הוא עומק קרקעית הים, שלמרגלות המצוק הוא מגיע עד 7-6 מ', ובמרחק של כ-2.5 ק"מ ממנו הוא מגיע עד 50 מ' (לשם השוואה: בים שמול תל אביב מגיעה קרקעית הים לעומק 50 מ' רק במרחק 15 ק"מ מהחוף). לפי כמה סימנים יש להניח, שתהליך שקיעת קרקעית הים לא נסתיים עדיין. לכך נודעת השפעה רבה על עוצמת הגלים במקום ועל המשך קיומו של המצוק בצורתו הנוכחית: העפר והאבנים הנושרים מראש המצוק עשויים למלא במשך הזמן את מרגלותיו וליצור שיפוע מתמתן והולך, שיכסה את המצוק, אך בשל עומק קרקעית הים סמוך לחוף מונעים כאן הגלים את הצטברות הסחף בתחתית המצוק על ידי הסעתו אל מעמקי הים, הסמוכים לחוף. אל ראש הנקרה מגיעים אפוא גלי הים במלוא עוצמתם, והם נשברים רק בהגיעם אל המצוק. רק הענקיים שבגלי החורף, אלה שגובהם בלב ים הוא 6 מ' ויותר, נשברים כאן עוד לפני הגיעם אל המצוק. השפעתם של הגלים כאן היא עצומה, ויש המעריכים את עוצמת מכתם ב-250 טון על כל מטר מאורך המצוק. גלים כאלה אינם כה שכיחים, כי בדרך כלל פוקדות את חופי הארץ שתיים או שלוש סערות קשות בשנה, אך גם גלי הקיץ כוחם רב, וגלים שגובהם 4-3 מ' שכיחים כאן למדי גם בקיץ. פעולתם העיקרית של גלי קיץ אלה ניכרת ביצירת הצנירים, שהם שקערוריות מוארכות, מקבילות לפני הים, החרותות בסלעים הפונים מערבה. פעולת הגלים אינה יחידה בעיצוב הצורות בסלעי המצוק. אצות ובעלי חיים זעירים, המכסים בצפיפות את פני הסלעים בכל מקום לח, הם המבצעים את פעולת ההרס הראשונית של פני הסלע, והגלים ממשיכים את ההרס ומשלימים אותו. מעל לתחום גלי הקיץ, הניכר בצבעו הכהה, שאותו מקנים לו בעלי החיים והאצות החיים על הסלע, שולט הצבע הלבן הבוהק, שהוא צבעם המקורי של הסלעים. בחלק זה של המצוק פועלת צורה אחרת של הרס: פני הסלע מכוסים במקומות רבים קרומים דקים ואבק לבן, שהם תוצאת ההתפוררות המתמדת של שכבת הסלע החיצונית. להתפוררות זו מסייע המלח, הנישא עם רסס מי הים הנישא לכאן כמעט כל ימות השנה. הואיל והמלח הוא חומר היגרוסקופי (סופג לחות) - פני הסלע מתלחלחים ומתייבשים חליפות, בהתאם לכיוון הרוח, ודבר זה גורם להינתקותם המתמדת של חלקיקים קטנים מגוף הסלע. נראה שתהליך זה - חשיבותו בעיצוב נוף המצוק אינה נופלת בהרבה מזו של עוצמת הגלים: שנה שנה "נקלפת" שכבה שעובייה מגיע למילימטר אחד, ובמשך עשרות אלפי שנים נקלפת שכבה שעובייה עשרות מטרים. רסיסי המלח משפיעים על הצמחים הגדלים במדרון שמעל למצוק, ובמיוחד על עצים גבוהים השרועים על פני הקרקע. בעת סערה, ולעתים גם בקיץ, אפשר לראות בים, מדרום לראש הנקרה, כעין קווים ארוכים של גלים הנשברים בלב ים. אחד מהם מתמשך מצפון ומדרום לאי שחף. הם מסמנים את מקומו של רכס גבעות הכרכר שמתחת לפני הים, שחלקיו הגבוהים והבולטים מעל פני הים הם איי החוף (אי תכלת, אי שחף ואי נחליאלי). שימי

16. המבקרים בראש הנקרה בחורף, בעת סערה, יוכלו לצפות בהתנפצות הגלים. בעת סערות חזקות, כשמהירות הרוח מגיעה ל-80-60 ק"מ בשעה ויותר, יש שרסס הגלים נישא ברוח עד לגובה של 35 מ' ויותר, הרבה מעבר לקצה המצוק. גם גלים המתנשאים לגובה 25-20 מ' אינם נדירים כאן, ואליהם מתלווים קולות נפץ חזקים כאשר נשברים הגלים אל תוך החללים שבנקרות. לעוצמה אדירה זו מתלוות שתי תופעות: בכמה נקודות באזור המצוק אפשר לחוש כיצד מזדעזעים הסלעים ממכות הגלים, ונוסף על כך אפשר לחוש בתוך הנקרות, גם בחורף וגם בקיץ, בחום, המעיק לפעמים בגלל הלחות הגבוהה. חום זה אינו אלא חלק מאנרגיית הגלים המשתחררת בהתנפץ הגל. העומד על גשר הרכבת, למשל, ואף הנמצא בתוך מנהרת הרכבת, יחוש באוויר החם העולה מתוך הנקרה ומחמם את כל סביבת הפתח. בראש הנקרה גדלים כמה מיני צמחים נדירים, כגון אוג מחמש, ובנקרות האפלות שוכנים אצות ובעלי חיים ימיים, שכמה מהם אינם מצויים במקומות אחרים בארץ. האצות הן המקנות לקירות הסלע את צבעם, גם במקומות שמעל לפני המים וגם במקומות שמתחת לפני המים. בראש הנקרה עברה לפנים הדרך בין צור וצידון לארץ-ישראל, שבה עברו צבאות רבים - חילות סנחריב בשנת 701 לפנה"ס, חילות אלכסנדר מוקדון בשנת 333 לפנה"ס, צבאות הסלוקים והפתולמאים במאות ה-3 וה-2 לפנה"ס, צבאות הצלבנים בשנת 1099 והצבא הבריטי בשנת 1918, בדרכו לכבוש את לבנון; אז נסלל כאן כביש לרכב מנועי. כחצי קילומטר מדרום למצפה ראש הנקרה נמצאה אבן מיל של הכביש הרומי שעבר במקום. בנקרות נראים שרידי מסילת הברזל חיפה-בירות, שעברה את ההר במנהרה שנחצבה בידי הצבא הבריטי במלחמת העולם ה-2, בשנת 1943. מסילה זו פוצצה בידי חבלני הפלמ"ח בתחילת מלחמת העצמאות (27.3.1948) כדי למנוע את פלישת צבא לבנון ארצה. ב-15 במאי 1948 כבש צבא לבנון את בית המכס, ואילו כוחות חטיבת "כרמלי" התבססו בבניין המשטרה שבמקום. בעקבות חתימת הסכם שביתת הנשק עם לבנון, ב-23 במארס 1949, נמסר בית המכס לצה"ל. במקורות נקרא רכס ראש הנקרה בשם סלם צור או סולמא דצור. לראשונה הוא נזכר בתיאור האזור שעליו מונה שמעון החשמונאי כשר צבא, בשנת 144 לפנה"ס: "מסלם צור עד גבול מצרים" (ספר מקבים א יא, כט). יוסף בן מתתיהו מציין, שגבולה של עכו מצפון הוא "הרכס הגבוה מכולם, הנקרא בפי התושבים סולמה של צור והמרוחק [מעכו] מאה סטאדיות" ("מלחמות היהודים" ב, ב, 188). על רבן גמליאל נאמר, ש"היה מהלך מעכו לכזיב... כיוון שהגיע לכזיב, בא אחד לשאול על נדרו. אמר לזה: אם כן יטייל אחרינו עד שיפוג ייננו, וטייל אחריו ג' מילין עד שהגיע לסולמא דצור. כיוון שהגיע לסולמא דצור, ירד רבן גמליאל מן החמור והתיר נדרו" (עירובין סד, ע"ב). האתר נמצא בתחום גן לאומי ראש הנקרה. שימי

17. חניתה-אתר חומה ומגדל מאורעות   1939 - 1936 בראשית שנות ה-30 גבר קצב גידול האוכלוסייה היהודית והתרחבה ההתיישבות. הנציגות הערבית דרשה מבריטניה להפסיק את העלייה לארץ ואת ההתיישבות. משלא נענתה היא יזמה שביתה כללית ומעשי איבה נגד היישוב היהודי והבריטים. ההגנה הייתה עדיין כוח חלש והבריטים לא היטיבו להשליט סדר. חומה ומגדל גרעין תל - עמל עמד להתיישב בעמק בית - שאן, אך עלייתו נדחתה עקב המצב הביטחוני.      אנשי הגרעין יזמו את רעיון ההקמה של חומת הגנה סביב הישוב. ביצורים חפורים ומגדל לתצפית ביום ובלילה. אדמת חניתה למכירה במוסדות הישוב הייתה התנגדות לרכישת אדמות חניתה, כי "יהודים אינם יודעים לחיות מההר, וכך מחשש שהשטח כולו "יפול" במדינה ערבית, אם תקום. בן גוריון הכריע: לקנות.... משלחת מיוחדת, שיצאה לבחון את השטח, המליצה על: גיוס של יחידת משימה מיוחדת - 100 אנשים. תפיסת גבעה - קילומטר אחד מהכביש, כ"בסיס מוצק". הכנת מלאי מזון, מים, תחמושת, ביגוד, חלקי חילוף וכו', למקרה של עמידה במצור . יום ולילה בהר בבוקר 21/3/38 הגיעה שיירה אל כביש הצפון וחנתה קצת מזרחית מהכפר הערבי, בסה (בצת).                           השיירה כללה כחמישים מאשיות עם 500 איש, המיועדים להבטחה של גזרת הפעולה, לפריצת הדרך, להקמת ביצורים ולהעברת המטען מכביש הצפון אל הגבעה שנקראה מעתה "חניתה תחתית". בלילה נשארו על הגבעה 100 אנשי הפלוגה. באותו לילה המחנה הותקף על ידי כנופיות ונפלו שני חיילים. למחרת, הגיעו רבים לעזור בפריצת הדרך - ביום החמישי עלתה שיירה ראשונה עמוסה אל הגבעה והוקמו ביצורי חניתה תחתית. שימי

18. שגרת קרבות, שגרת מחנה. אחרי ההתקפה, בלילה הראשון, על קרבנותיה, באו התקפות רבות נוספות, שבהן נפלו 10 חללים. עם פריצת הדרך עד "בית האבן" והקמת הביצורים, עברה הפלוגה לחניתה עילית. בחניתה תחתית התקיימו קורסים למכי"ם של ההגנה. מאוחר יותר עבר לשם גרעין "כינרת", שהתיישב אחר כך במצובה, וכל רכוש המחנה, המבנים והחומה הועברו משם למצובה. ההתיישבות אחרי חצי שנה אנשי פלוגת הכובשים הוחלפו על ידי גרעין "שימרון" של בני נהלל                        ואחר כך הצטרף גרעין "שגב" של גורדוניה -רומניה וכן קבוצות נוספות.  הוחל בהקמת משק חקלאי בתנאים קשים. שמירה, עבודה קשה תוך ריחוק ובדידות. המשק התבסס על מטעי נשירים וגידול ירקות אינטנסיבי על אדמת ההר. אך, בגלל חוסר מים מתמיד, פיצול החלקות וחוסר אדמה מתאימה לעצי פרי, נכשלו ניסיונות אלה. כמו כן, היו עדרי צאן, בקר ולול. ענפים נוספים נכשלו זה אחר זה, מלבד בית מרגוע ומפעל למוצרי מתכת. עשר שנים של עקשנות והיאחזות בציפורניים ואז... הנוטר והשוטר העברי בתקופת המנדט הבריטי עם התחלת המאורעות (1939 - 1936), השוטרים העברים בארץ - ישראל החלו ליטול חלק בהגנת הישוב. כך חניכי בית הספר לשוטרים הופנו להגנת ישובי הספר. תוך כדי כך, קם חיל הנוטרים כמסגרת התנדבותית חוקית של השלטון הבריטי. השוטרים היו המדריכים הראשונים של הנוטרים עד 1938, עת קמה "משטרת הישובים העבריים", שהפכה להיות החטיבה המרכזית של חיל הנוטרים. משימת החיל הייתה להגן על ישובים ושכונות ספר מפני התקפות ערביות. חיל הנוטרים מנה בשיאו 7,000 רובאים בשירות פעיל ולמעלה מ - 20,000 היו נכונים לצאת למשימה לפי קריאה. חיל הנוטרים היה משולב בארגון ההגנה וכלל כיתות רוכבים, רכב ומשוריינים. הנוטרים מילאו תפקיד חשוב בהקמת חניתה וההגנה עליה. קדמוניות בתחום קיבוץ חניתה ובסביבתו התגלו ממצאים ארכיאולוגיים רבים ומעניינים, המלמדים על תולדות הישוב. מערות קבורה מן התקופה הכנענית התיכונה (2000 - 1500 לפני הספירה) מעידות על ישוב שהיה במקום בתקופה זאת. חניתה נמצאת בתחומו של שבט אשר ובאתרים ארכיאולוגיים שנסקרו בסביבה, נמצאו חרסים מתופת התנחלות שבטי ישראל (1300 - 1000 לפני הספירה) שימי

19. שם הישוב העתיק חניתה נזכר בארבעה מקורות: כתובת רחוב, תלמוד ירושלמי, ספרי דברים, תוספתא - בבלי. חרסים ומטבעות מן התקופה הרומית (מאה ראשונה לפני הספירה - מאה שלישית לספירה), קשורים כנראה לישוב הנזכר במקורותינו. במוזיאון נמצא מטמון מתקופת בית שני. שרידי הכנסייה הביזנטית, בעלת הפסיפסים המרהיבים מעידים, כי בתקופה זאת (מאות רביעית, שביעית לספירה) היה המקום מיושב בנוצרים. נחפרו בחניתה: מערות קבורה פניקיות, אחת מהן מצוירת וכן מערות קבורה ביזנטיות בעלות ממצאים רבים ומעניינים. חניתה תחתית, 1938 שימי

20. פארק אדמית-מערת קשת פארק אדמית נמצא ברמת אדמית שממנה נשקפים הנופים ההרריים של הגליל המערבי ומפרץ חיפה. האזור מאופיין בנוף פראי של מצוקי נחל בצת ונחת נמר. קרן קיימת הכשירה כאן חניונים ובהם שולחנות פיקניק, מי שתייה ושירותים.בפארק ניטעו עצי בוסתן ועצי יער, סומנו מסלולי טיול ונקבעו נקודות תצפית – כל מה שצריך לבילוי נעים בחיק הטבע. רמת אדמית היא חלק מרכס ראש הנקרה, במערבו של הגליל העליון. הרמה מתנשאת כ – 400 מטרים מעל פני הים. העתק (שבר גיאולוגי) הרים את הרמה מצד דרום ודרום-ומזרח, תוך כדי יצירת מדרונות זקופים, הניצבים כקיר מעל לנחל בצת. לעומת זאת, כלפי צפון, רמת אדמית משתפלת במתינות. רמת אדמית מסתיימת במערבה ב"חרטום" תלול, ששני נחלים עמוקים מנתקים אותו מסביבתו: במערב - הגיא העמוק של נחל נמר ובמזרח - נחל בצת, מהנחלים הארוכים בגליל. הסלע הבונה את רמת אדמית הוא בעיקרו דולומיט – סלע קשה וסדוק. המשקעים הרבים היורדים באזור, כ – 750 מ"מ בשנה בממוצע, ממסים את הסלעים, יוצרים בהם מערות רבות ואזורים טרשיים. בחלק מהמערות, דוגמת מערת נמר, יש נטיפים וזקיפים. חורבת אדמית אמנם לא נחפרה, אך ממצאי החרסים במקום מעידים על רצף התיישבות שראשיתו בתקופת הברונזה הקדומה ואחריתו בתקופה העות'מאנית. מסביב לחורבה נמצאו שרידים חצובים של גיתות ובתי בד. קרן קימת לישראל החלה בנטיעת יער אדמית בשנות ה – 50 , אך חורבת אדמית נותרה בשיממונה כשהיא הולכת ונפגעת מרעיית יתר של עזים, מכריתת עצי החורש ומשריפות. בשנת 1995 נפל דבר. קרן קימת לישראל החלה בעבודות להפיכת השטח, שהיה מכוסה כולו בשיחים קוצניים, לגן עדן זוטא. ידיו האמונות של היערן חוללו פלאים. במדרונות חורבת אדמית שוחזרה מערכת של חקלאות מסורתית ובה טראסות (מדרגות חקלאיות) המגדלות בוסתנים של עצי פרי כמו תאנה, חרוב, משמש, עצי הדר, אגוז מלך, שקד, רימון, גפן וזית. בין הטראסות פזורות פה ושם גם משוכות צבר. במדרון הצפוני של חורבת אדמית הוקצה שטח מיוחד לחלקת צמחי תבלין, ביניהם אזוב מצוי, צתרנית משובלת, אזוביון דגול, זוטה לבנה וצמחים אחרים, שיכולים להתקיים כאן ללא השקיה מלאכותית. בעתיד הרחוק, וזה בגדר חזון, יקום אולי בפסגת החורבה "כפר אמנים" קטן. החלק האינטנסיבי של הפארק משתרע על פני כ – 700 דונם. במעגל החיצון של הפארק נטעה קק"ל עצי יער - עצים מחטניים ועצי חורש ים-תיכוני. במדרון המערבי ניטעה חלקה גדולה של עצי ארז, רובם עצי ארז אטלנטי. מוצאו של הארז האטלנטי הוא בהרי האטלס שבצפון אפריקה, אך מסתבר כי העץ מתאקלם היטב בהרי הגליל. פה ושם ניטעו בחלקה גם עצי ארז לבנון וארז הימלאי. בפארק אדמית מצאו מקלט ובית גם עצי חורש גדולים שהיו בסכנת כריתה. עצי אלון מצוי, אלה ארצישראלית ועצי חרוב, שנמצאו בסכנה בגלל סלילת כביש חדש או הרחבת יישוב, הועתקו על ידי קק"ל לאתרם החדש בפארק והם נראים עתה כמו בני בית לכל דבר. שימי

21. שביל מערת הקשת אופי המסלול: מסלול קל מאוד לאורך מצוק רמת אדמית, המוביל למערת הקשת ולמצפור אמיר מיטל. משך הליכה: כחצי שעה. סימון השביל: סימון הוועדה לשבילי ישראל בצבע אדום. השביל יוצא מהחניון מערבה ועובר דרך גדר בקר במעבר מטיילים. כאן פונים מערבה (ימינה) בשביל המסומן בירוק, ותוך דקותיים נמצאים מעל התהום העמוקה של מערת הקשת. בעבר זו הייתה מערה רגילה לכל דבר, אלא שכאן קרה מקרה מוזר: רוב תקרת המערה התמוטטה ורק רצועה צרה של סלע נשארה תלויה באוויר. אפשר לחזור מיד לחניון, אך אנו ממליצים על המשך המסלול. מהמערה צועדים מזרחה על שפת המצוק, בהתאם לסימון השבילים האדום ומגיעים לאחר כ – 200 מטרים למצפור אמיר (לזכרו של סא"ל אמיר מיטל, מפקד סיירת גולני שנהרג בדצמבר 1988 בפשיטה על יעדי מחבלים בלבנון). מכאן נפרשים נופי הגליל העליון ממישור החוף ועד גוש הרי מירון. מבט למטה, מראש המצוק, המתנשא 150 מטרים מעל לעמק של נחל בצת, בתוספת כמויות בלתי מבוקרות של אוויר צח, עלול לגרום לסחרחורת קלה למי שאינו מורגל בכגון אלה. השביל ממשיך מזרחה על דרגש סלע גדול ומגיע למעבר נוסף בגדר. עוברים בפתח ומטפסים בגרם מדרגות אבן, המוליך בחזרה לרחבת החניה. איך נוצרה מערת הקשת? המראה המוזר של מערת הקשת הוליד אגדה מקומית (ראו ספרו של יעקב שורר: "טיולי ישראל – צפון, הוצאת כתר, 1992). האגדה מספרת על חבורת שודדים שמצאה את לחמה בשוד עוברי אורח שעברו בנחל בצת. לילה אחד, כך אומרת האגדה, נגלה הנביא לאחד השודדים והזהיר אותם שאם לא יחזרו למוטב, מרה תהיה אחריתם. בבוקר סיפר השודד החולמני על החזון שחזה, וביקש מהם שיפסיקו לשדוד ויהפכו לחקלאים. השודדים לא השתכנעו. החוזר בתשובה המשיך להציק להם ועל כן החליטו להיפטר ממנו. הם הבטיחו לו שרק ישדדו את השיירה הגדולה המתקרבת אליהם ואז יחדלו ממעשיהם הרעים. השודדים העמידו אותו כתצפיתן בראש מערת הקשת, שתקרתה הייתה אז שלמה, וחיכו להזדמנות הראשונה להשליך אותו משם לתהום. בדיוק אז מוטט האל הטוב את תקרת המערה, על השודדים שעמדו עליה. רק במקום שבו עמד השודד הטוב נשארה התקרה, הלא היא הקשת הקיימת עד עצם היום הזה. שימי

22. שימי

23. פארק גורן פארק גורן, המשתרע על כאלפיים דונם, שוכן בראש מצוק אדיר המתנוסס מעל לגדה הצפונית של נחל כזיב. מקצה המצוק נשקפים הנופים המרהיבים של שמורת נחל כזיב. בין עצי החורש הירוקים מתנוסס המבצר הצלבני מונפור. קרן קימת לישראל טיפחה את עצי החורש הטבעי ושיבצה ביניהם חניונים רבים, אבן שואבת למטיילים מכל רחבי הארץ. פארק גורן נמצא בלבו של חורש גדול, המשתרע על פני יותר מ – 30 אלף דונם. העץ השולט כחורש הוא אלון מצוי. אותו קל לזהות על פי שולי העלים הקוצניים שלו ועל פי פירותיו המיוחדים: כל פרי מכיל זרע גדול אחד המכונה בלוט. החלק התחתון של הבלוט נתון בתוך ספלול – כוסית מעוצה הבנויה קשקשים. האלון המצוי הוא אמנם השליט הבלתי מעורער של החורש, אך מלווים אותו עצים רבים אחרים, כמו למשל: ער אציל - עץ הגדל אצלנו רק בחורש הלח ומעליו מכינים את התבלין הידוע בשם "עלי דפנה"; אלון תולע - עץ נשיר הגדל בדרך כלל במקומות הגבוהים והקרים יותר של החורש; קטלב מצוי - הניכר בקליפת הגזע האדומה שלו ובפירותיו הכדוריים, הצבועים גם הם אדום; אשחר ארצישראלי - מין שיח עץ בעל קצות ענפים קוצניים ופירות כדוריים כהים; עוזרר קוצני - בעל הפירות האכילים; אלה ארצישראלית ואחרים. בין עצי היער, במיוחד במקומות הפתוחים לשמש, עולים בחורף ובאביב פרחים בשלל צבעים: כלניות, רקפות ואיריסים, וגם פנינה של ממש: סחלב מצויר - צמח נדיר בארצנו שגדל רק בגליל העליון. לעצי החורש הים תיכוני יש כמה קווי אופי משותפים: הם בדרך כלל ירוקי עד וקוצניים. רובם מפתחים כמה ענפים ראשיים שמתפצלים קרוב לפני הקרקע. העצים יוצרים נוף "סגור", סבך בלתי עביר לאדם, אלא אם כן נפרצו בו שבילי הליכה. מדוע אופיינית צורת צימוח זו לחורש שלנו? התשובה נעוצה, כפי הנראה, בתגובה של העצים לתנאי הסביבה שבהם הם מתקיימים. בקיץ היבש שלנו, עתיר השריפות, שורדים רק צמחים שפיתחו מנגנוני הגנה נגד תופעה זו. עצי החורש ירוקי - העד מצוידים בניצנים רדומים הממוקמים בצוואר השורש, מעט מתחת לפני הקרקע. כאשר פורצת בשטח שריפה, הניצנים הללו אינם נפגעים. אדרבא, השריפה מעוררת אותם מתרדמתם. הניצנים מתפתחים לענפים רבים, וכך צומחים עצים רב גזעיים שיוצרים סבך גדול. יופיו המיוחד של פארק גורן טמון בעובדה שצומחים בו עצי בר. אבל, ללא טיפול ביער, אי אפשר לבלות בו. קרן קימת לישראל טיפחה יותר מאלפיים דונם משטח היער והפכה אותם למוקד בילוי וטיול בחיק הטבע. עצי החורש עוצבו מחדש. הענפים הקרובים לקרקע נגזמו וכל עץ זכה בגזע אחר חזק. עיצוב זה "פתח" את הנוף והביא להתפתחות של עצים נותני צל שניתן לנפוש ולטייל ביניהם. ליער הובאו עדרי עיזים ובקר שרועים בשטח בצורה מבוקרת. העיזים אוכלות את העשבייה, דבר שמפחית את כמות החומר היבש בקיץ, ותורם למניעת שריפות. העיזים אוכלות גם את העלים שבהישג שיניהן, ובכך מעודדות את העץ לצמוח לגובה. ביער הוצבו שולחנות פיקניק. הותקנו ברזי שתייה ושירותים, הוכשרו מצפורים, נפרצו שביל' הליכה וסומנו מסלולי טיול. כל אלה, יחד עם הנוף הטבעי, הפכו את פארק גורן לאחד ממוקדי הטיולים והנופש החשובים בישראל. נחל כזיב ומבצר מונפורט נחל כזיב הוא הגדול בנחלי הגליל שנשפכים לים התיכון. יובליו העיליים מנקזים את הר מרון ומשם חוצה הנחל את הגליל מערבה עד הים, ליד אכזיב. בקטעים אחדים מערוצו מושך הנחל מים במשך כל ימות השנה, לרווחתם של עצי הדולב המזרחי, עץ גדול מאוד בעל עלים דמויי כף יד, המתקיים בארצנו רק ליד מים זורמים. שדירה גדולה של עצי דולב צומחת לאורך כשלושה קילומטרים, במורד הנחל מעין טמיר. שימי

24. המדרונות שבאזור פארק גורן הם תלולים ומצוקיים מאוד ומכוסים בכסות של חורש מפותח. במדרון הדרומי שמול הפארק, על גבי שלוחה תלולה, מתנוסס מבצר מונפורט. ראשיתו בחווה חקלאית שנוסדה בתקופה הצלבנית, באמצע המאה ה – 12 . מאוחר יותר הפך למבצר. בשנת 1229 רכשו אבירי המסדר הטבטוני את המבנה והעתיקו עליו את המטה שלהם, ששכן עד אז בעכו. בסיוע כספי תרומות הם הפכו את המבנה למבצר מפואר. בשנת 1271 כבש הסולטן הממלוכי ביברס את המקום, ומאז צמחו עצי החורש וכיסו את חדריו. המבנה שלמרגלות המבצר, בגדת הנחל, שימש את עובדי החווה החקלאית שהיתה ברשות המבצר. ליד המבנה עוד נותרו שרידי סכר שמאחוריו נאגרו מי הנחל. לאחרונה פיתחה קרן קימת לישראל, יחד עם גופים אחרים, את האתר והיא עוסקת בשיקומו. • מסלולי טיול • ממצפור מונפורט למבצר מונפורט - ממצפור מונפורט נשקפים הנופים המרהיבים של נחל כזיב. אין אפשר שלא להבחין במבצר הממוקם בשליש הגובה של המדרון שממול. מכאן יורד שביל רגל', מסומן בצבע אדום, אל אפיק הנחל, סמוך למבנה אבן גדול שהיה כפי הנראה קשור לחוות המבצר בימי הביניים. בצד השני של הנחל השביל מטפס אל המבצר. מן המבצר יש לשוב לאפיק הנחל. עתה אפשר לחזור למצפור בפארק גורן כלעומת שבאנו, או להמשיך בשביל האדום במעלה המדרון עד לחניון הילה. במקרה זה יש לדאוג לרכב שימתין בצדו השני של הנחל. משך הטיול כשלוש שעות. • 2. מפארק גורן לעין טמיר - מסלול הטיול מתחיל בחניון הזיתים, בקצהו המזרחי של פארק גורן. מכאן יורד שביל רגלי, מסומן בצבע שחור, היישר לעין טמיר שבאפיק נחל כזיב. כאן אפשר ליהנות ממראה המעיין, הבוקע מתוך מחילה בסלע ומעצי הדולב הגדולים המעטרים את הסביבה. מי שמסתפק בכך יכול לשוב כלעומת שבא (סך הכל כשעה וחצי). • מי שמעוניין בטיול ממושך יותר, טוב יעשה אם יצעד בשביל הנוח במורד הנחל, המסומן בצבע ירוק. כאן אפשר לראות עצי דולב גדולים הצומחים בצד נחל שבו נמצאים מים ברוב קטעיו. לאחר כשני קילומטרים מטפס שביל, מסומן בצבע שחור, בחזרה לפארק גורן. בתום המעלה יש לצעוד מזרחה (ימינה) לאורך ראש מצוק נחל כזיב, עד לחניון הזיתים. משך טיול זה כשלוש עד ארבע שעות. • 3. מחניון נחל שרך לנחל שרך - מסלול טיול יפהפה מחוץ לפארק גורן, אך סמוך מאוד אליו. המסלול יורד מחניון נחל שרך אל נחל שרך ומערת שרך. נחל שרך נשפך לנחל בצת, שבו צומחים עצי דולב גדולים. אפשר לסיים את הטיול בקיבוץ אילון. משך הטיול כשלוש - ארבע שעות. • בפארק פועל חניון לילה מוסדר. קבוצות המעוניינות ללון במקום, בתשלום סמלי, יתאמו את הלינה מראש באגף החינוך של קק"ל, ירושלים. שימי

25. שימי

26. נחל כזיב ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון בסמוך לכפר בית ג'אן, ומסתיים בים התיכון מצפון לכפר אכזיב. ערוץ הנחל עובר בסמוך לישובים חורפיש, אבירים, מעיליא, מצפה הילה, נווה זיו, גורן, גרנות, מנות והעיר מעלות תרשיחא. סביבת הנחל היא שמורת טבע בה נמצאים מבצר המונפור ומִבנים צלבניים אחרים. לאורך הערוץ מספר מעינות ביניהם עין זיו, עין טמיר, ועין חרדלית. הנחל לא זורם כולו בכל השנה. לאורך כל השנה ישנה זרימה בנחל לאורך קטע של כ-11 ק"מ, מעין טמיר ומטה. בעבר זרם הנחל כל השנה, אך בעקבות השאיבה מעין זיו, שהוא המעיין העיקרי בנחל, צומצמה הזרימה באופן ניכר. זיהום המים בנחל כזיב נמוך בהשוואה לנחלים אחרים בישראל, כגון נחל הקישון שהוא בין המזוהמים בארץ. המים הנשאבים מעין זיו משמשים את ישובי הגליל המערבי. על גדות הנחל ובתוכו גדלה צמחייה מעורבת: חורש ים-תיכוני הכולל בתוכו גם עצי קטלב, צמחית נחלים כגון פטל קדוש והרדוף, עצי דולב מרשימים ושרכים. על המבצר הצלבני וגדות ומדרונות הנחל ניתן למצוא שיחי לענה שיחנית ("שיבה") שכנראה הובאה לאן לפני מאות שנים כצמח מרפא על ידי הצלבנים. בפרויקט מיוחד של רשות שמורות הטבע הושב לשמורת נחל כזיב היחמור הפרסי, לאחר העלמותו של זן זה מארץ ישראל. בשמורה מתקיימת היום אוכלוסיית יחמורים מרשימה. בעבר פעלו בנהר טחנות קמח אשר מספר שרידים שלהם קימים עד היום. סמוך לשפך הנחל נמצא גן לאומי אכזיב הכולל את תל אכזיב, אתר הזיכרון מעשה ידי הפסל יחיאל שמי "יד לי"ד" (לזכר הנופלים בליל הגשרים) ואתרי נופש. שימי

27. לו"ז:ציר נסיעה,מס' כביש, זמן נסיעה, זמן הדרכה-יום ב' 17.09.07 שימי

28. מסלול יום ב'-17.09.07 פקיעין-חורפיש-הר מירון-ק.רשב"י-ברעם-ריחנייה ברעם ריחנייה חורפיש הר מירון קבר רשב"י פקיעין שימי

29. פקיעין פקיעין (בוקייעה, בערבית) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. שטח השיפוט שלה הוא 3,565 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. בפקיעין חיות כשבע משפחות יהודיות, ביניהם משפחת זינאתי, שריד אחרון לקהילת עובדי־אדמה יהודים שישבה במקום ברציפות מאז המרד (היהודי) הגדול (בשנת 70 לספירה) ועד המרד הערבי הגדול בשנת 1936. תקופת המשנה ההיסטוריה של הכפר פקיעין ארוכת ימים. יש המתארכים את ראשית ימיו של הכפר עוד בימי בית שני. כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט : מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר (בן) חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום... (תוספתא צוקרמאנדל). ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסחה הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי מצויה בין לוד ליבנה. רחוק מאוד מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון "מפקיעין" אזי אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. ישנו מקור נוסף שיש בספרות התנאים שיש הנוהגים לראות בו כמדבר על פקיעין בימי המשנה. במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נמלטו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י,יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא: "רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש עשרה שנים בימי השמד). ניתן להבין שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. האגדה מספרת שעץ חרוב גדל ליד המערה ומעיין פרץ בסמוך כדי לספק את צרכיהם. עד היום נוהגים רבים לבקר במערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע". גם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגירסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה הגרסה היא "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל" (פסיקתא דרב כהנא , מהדורת בובר, דף פח ע"ב, ס"ק קה). לאור גרסה זאת ולאור העובדה שסיפור הסתתרותם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו מופיע במדרשים עוד פעמים רבות אך באף אחד ממדרשים אלו לא מוזכר 'במערתא דבקא' או 'במערתא דפקא' אלא 'במערתא' בלבד. עובדה זאת מקשה על זיהוי פקיעין כמקום בו הסתתרו רשב"י ובנו [.לאור זאת אין וודאות שפקיעין של ימינו היא היא פקיעין עיירתו של ר' יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. ימי הביניים תחילתו של היישוב המוסלמי במקום הוא במאה ה-11, הנוצרים הגיעו למקום יחד עם מסעי הצלב, ואילו הדרוזים הגיעה במאה ה-18. פלחים (עובדי אדמה) יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה. רבי משה באסולה מוסר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה בעת נקראה הכפר בשמו הערבי ' בוקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי 'בוקיעה'. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני, היו באמצע המאה ה-16 בין 33 ל־45 משפחות יהודיות במקום, ביניהן בני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. שימי

30. בעת החדשה במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים. היהודים היוו אפוא כשישה אחוזים מתושבי הכפר באותה העת. כאמור לעיל בשנת 1936 פסק היישוב היהודי בכפר. הסיבה לכך הייתה שבאותם שנים החל המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). באזור הכפר פעלה כנופיית מחבלים אשר הטילה את חיתתה על היהודים תושבי פקיעין והם נאלצו לעזוב. תופעה זאת של מקומות יישוב יהודים בערים מעורבות ליהודים וערבים שנעזבו הייתה אופיינית למאורעות תרצ"ו תרצ"ט. כך היה גם בחברון ובעכו וברובע המוסלמי בירושלים. בשנת 1948 (תש"ח) חזרה לכפר משפחת זינאתי שהייתה מבין המשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין. חלק אחר של תושבי פקיעין היהודים אשר גרו בכפר לפני 1936 החליט להקים את ביתו דווקא במושב פקיעין החדשה שהוקם בשנות החמישים צפונית לפקיעין. בשנת 1955 הופקעו חלק מאדמות הכפר פקיעין. תושבי הכפר ניסו ליזום פנייה לדעת הקהל הישראלית על מנת למנוע את ההפקעה אך ללא הועיל. באותה שנה הוקמה בכפר מועצה מקומית נבחרת. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתאר שמונה על ידי הממשל הצבאי הישראלי. ד"ר הלל כהן מספר בספרו 'ערבים טובים' [2] כי גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת המועצה הנבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מק"י ברחוב הדרוזי. בית הכנסת העתיק של פקיעין בשנת 1873 (תרל"ג) הוקם במרכז הכפר פקיעין בית כנסת ובחודש ניסן באותה שנה נחנך. את המימון להקמת בית הכנסת נתן יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו מצויה במשקוף בית הכנסת. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום. על שני לוחות האבן ישנם תבליטים. באחד תבליט של מנורה, למרגלותיה של המנורה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני ישנו תבלטי של שער מפואר , לצד השער שני עמודים ומעליהם מעין קונכיה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש. שני לוחות האבן מוצגים בבית הכנסת העתיק של פקיעין. חזית בית הכנסת מופיעה על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח, מכיוון שיצחק בן צבי חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין. שימי

31. חורפיש-נבי סבלאן אתר קברו של נבי (נביא) סבלאן בכפר הדרוזי חורפיש הוא אחד מחמשת המקומות הקדושים לעדה הדרוזית בעולם. על פי האמונה שימשה המערה שבמרכז מתחם הקבר מקום מגוריו של נבי סבאלאן, ובה הוא גם נקבר. במהלך המאה ה-11, עם היווסדה של הדת הדרוזית במצרים בימי השלטון הפאתמי, יצא נבי סבלאן את מצרים, הגיע לאזור במטרה להפיץ את תורתו והתיישב בו. מתחם האתר הגדול והמטופח חולש על נוף גלילי עוצר נשימה. המתחם כולל את מערת הקבר, מבני תפילה ונדרים וכן חדר הרצאות והדרכה שבו מממש מנהל המקום, השייח' קאסם באדר, את תחושת השליחות שהוא חש ואת הצורך להסביר פנים-אל-פנים על המקום ועל העדה הדרוזית. אופן העברת המידע הוא משמעותי מאוד עבור אנשי הדת של העדה, שכן לאחר היווסדה הייתה הדת מיסיונרית במשך 24 שנה ומאז נסגרה למצטרפים חדשים והפכה סודית. יום העלייה לרגל מדי שנה בתאריך 10 בספטמבר מתקיים יום העלייה לרגל לקבר נבי סבלאן, השני בהיררכיית מייסדי ומפיצי הדת הדרוזית. עשרות אלפים מבני העדה הדרוזית מגיעים לחורפיש ועורכים הפנינג גדול ברחבת החנייה שמחוץ למתחם הקבר. באופן זה, מספרים חכמי העדה, נשמר הקשר עם החלקים החילוניים ההולכים וגדלים. במהלך היום מבקשים העולים לרגל בקשות ונודרים נדרים. סיפורי נסים רבים המתארים מני רפואות ובקשות שהתגשמו נקשרו ביום מיוחד זה. שימי

32. דרוזים דרוזים (בערבית: דֻרוּז) הם בני עדה במזרח התיכון שמקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאיסלאם השיעי במאה ה-11. הדרוזים הם דוברי ערבית בניב המיוחד להם, הדומה לניבים סוריים של ערבית. כמעט כל הדרוזים חיים באזור הגאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון וצפון ישראל. רובם אזרחים סוריים, אך יש קהילה דרוזית גדולה מבין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2005 נמנו כ-118 אלף דרוזים מבין תושבי הקבע בישראל, מהם קצת קרוב ל-100 אלף אזרחים ישראלים, והיתר תושבי רמת הגולן. הדרוזים נקראים גם "בנו מערוף" ו"אלמווחדון" ("בני אמונת הייחוד"). מקורה של העדה הדרוזית בפלג האסמעיליה של האסלאם השיעי. על פי המחקר, הדת הדרוזית התגבשה בתקופת שלטונו במצרים של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל- חאכם באמר-אללה" "המושל במצוות האל") בין השנים 1021-996. לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על-פי האמונה הדרוזית נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (שועיב), וכן: מוחמד ועלי. על פי האמונה הדרוזית בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחודון", וכיום אין אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא לאדם שנולד כדרוזי. על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך השלושה הראשונים ביניהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן-עלי . כשהיה חמזה בן-עלי בן 20 בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017 הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן-עלי כאימאם של דת המווחדון. על פי המסורת הדרוזית, אחד מהמצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דרזי הידוע גם בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי .בתחילה פעל א-דרזי בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן-עלי. בסופו של דבר נקראו מאמיני המווחדון בפי המוסלמים דווקא על שם א-דרזי, ומכאן השם "דרוזים". יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת א -דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו. בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח' ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מן ההיסטוריונים נרצח הח'ליף, אך על פי האמונה הדרוזית באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו עם האל של אל-חאכם באמר אללה הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים ומכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון והוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים". (ראו גם "מהדי"). 22 שנים לאחר מכן, יורשו השני של אל-חאכִם באמר אללה נתן בפעם האחרונה למעוניינים הזדמנות להצטרף אל חבר המאמינים הדרוזים. באותה תקופה הצטרפו מספר שבטים חזקים באזור הלבאנט אשר מאז ומעולם שמרו את ענייניהם להם ולא התערבו בנעשה במקומות אחרים כל עוד לא חלה עליהם סכנה. ההצטרפות אל הדרוזים אפשרה להם ביתר-שאת את ההתבדלות מהאחרים והלכידות הפנימית. שימי

33. הדת הדרוזית הדת הדרוזית היא סודית, וידועה רק לחכמים ("עוקאל" - משכילים, ידענים, נבונים), שהם מיעוט העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" - בורים) אינם מכירים את הדת. ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים אגרות החוכמה (רסאיל אלחכמה) והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל' והם מועתקים אך ורק בכתב יד. ששת ספרי הדת כוללים 111 אגרות. קיים אך ורק פירוש אחד לאגרות, כך שהדרוזים שומרים בקנאות גם על פירוש זה ואף הוא נחשב כסודי. בית התפילה הדרוזי נקרא "חי'לווה" ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל שם. מתחילת הפצתה של הדת ועד לשנת 1043, הופצו יסודות הדת ומאז הדרוזים אינם מקבלים מאמינים חדשים ורואים בחומרה נשואי תערובת. הדרוזים מאמינים שהיו שבעה נביאים בתקופות שונות: אדם, נח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמעיל, שהוא מייסד כת האיסמעיליה באיסלאם. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמו, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת. בכל תקופה היה אדם שהיה השכל, לדוגמה: בתקופת משה, יתרו היה השכל. למרות שמקורה של הדת הדרוזית באיסלאם, אין הם רואים עצמם מוסלמים ואינם מאמינים בעיקרי האסלאם: הם לא מתפללים 5 תפילות ביום, אינם צמים ברמדאן, אינם עולים לרגל למכה ואינם מאמינים שמוחמד הוא הנביא האחרון. הדרוזים חוגגים את חג הקורבן במקביל למוסלמים, אולם מנהגי החג אצלם שונים. לפי האמונה הדרוזית מותר לקיים מצוות של דת אחרת ולהעמיד פנים כמאמינים בדת אחרת אם בני אותה הדת מאימים על חייהם. זה עקרון "התקייה". זה הטעם שהם אמצו בשעתו את חג הקרבן המוסלמי - להעמיד פנים שהם מוסלמים. חג זה לא נזנח גם אחרי שהאיום בוטל. הדרוזים, לפי המחקר, פרשו מן האסמעילים – פלג שיעי באסלאם. כמו במקרים אחרים לוותה הפרישה מן האסלאם ביחס עוין ולעתים גם אכזרי מצד המוסלמים האדוקים. היות שהדרוזים היו בראשית דרכם עדה קטנה ומסוגרת סבלו מיחס עוין במיוחד. הדת הדרוזית יצרה פתרון שאומץ ב"אורח חייהם": ה"תקייה" - החובה של הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש מבחינה חיצונית של אמונתם כך שהם יכולים לדמות לסביבתם. עקרון זה שימש במשך השנים בסיס להתנהגות הפוליטית של הדרוזים. ה"תקייה" איננו המצאה דרוזית, אלא מנהג שרווח בקרב המוסלמים השיעים, בזמן שהותם בקרב מאמינים סונים. ייחודם של הדרוזים היה בכך שאימצו מנהג זה ורוממהו לרמת "עקרון מצווה". יש יסוד מחקרי להניח שעקרון זה הוביל לאימוץ מנהגים דומים לאלו באסלאם, כמו נישואין וקבורה. שבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן: שמירת הלשון - (היה תהיה לשונך לשון אמת, כנות, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילות ושמירת סוד. הגנה על האחים - עזרה לדרוזי כשהוא נתון בצרה (פיזית, או רוחנית). הימנעות מעבודת אלילים וצלמים התנערות מן השטן והימנעות ממעשי רשע ייחוד האל בכל עת קבלת מעשי האל השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל (דטרמיניזם). שימי

34. מצוות אלה מתאימות בייחוד לאורח חיים צבאי ולאנשי מלחמה ובייחוד שתי המצוות הראשונות. זה אחד הטעמים לכך שהדרוזים בולטים כאנשי הצבא ומלחמה בכל הארצות שבהם הם חיים ובייחוד במדינת ישראל. מצוות "שמירת הלשון" מחייבת את הדרוזי לומר אמת ולכן נמנעים הדרוזים מלהסתיר ליקויים ובכך הם יכולים להפיק לקחים. מצוות הגנה על אחים יוצרת בהם אחוות ורעות החיוניים להוויית הצבא והמלחמה. הדרוזים גם מאמינים בגלגול נשמות ולכן אין הם מפחדים מן המוות. הדרוזי הדתי צריך לגלח את ראשו ולכסותו במצנפת, אינו מגלח את שפמו וזקנו, ונמנע מאכילת חזיר וצמח המלוחית, משתיית משקאות חריפים ומעישון. חכמי הדת מבקרים בבית התפילה הדרוזי (ח'לווה) בימי ראשון וחמישי בערב. בח 'לווה,אין רהיטים או קישוטים, רק ספרי דת ושטיחים לישיבה. בישיבות אלו מטיפים חכמי הדת דברי מוסר. כמו-כן, קבועות בדת מספר "הלכות התנהגות": איסור על שתיית משקאות משכרים ונטילת סמים איסור על עישון ועל הימורים איסור על ראוותנות, הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהוויות עולם שמירה על כבוד האישה וכבוד המשפחה נדיבות, הכנסת אורחים ועזרה לנזקקים הימנעות מדברי רכיל וניבולי פה חגים הדרוזים חוגגים את חג הקורבן (עיד אלאדחא) בתאריך זהה לחג המקביל אצל המוסלמים (אם כי מנהגי החג אצלם שונים). כמו כן, לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, הנחגגים בתאריכים קבועים לפי לוח השנה הגרגוריאני: חג הנביא שועייב - נחגג במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, ליד טבריה. הנביא שועייב מזוהה עם יתרו חותן משה. חג הנביא סבלאן - נחגג ב-10 בספטמבר בקבר הנביא סבלאן (ייתכן שהוא זבולון בן יעקב) ליד הכפר חורפיש חג הנביא אלח'דר - ב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו. לאחר כיבוש רמת הגולן בשנת 1967 החלו הדרוזים הישראלים לחגוג עם הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן בקבר הנביא אל יעפורי ליד ברכת רם בצפון רמת הגולן ב-25 באוגוסט. חג הקורבן וחג הנביא שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על-ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים. האוכלוסייה הדרוזית מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי 'הר הדרוזים'. במאה השמונה עשרה, בעקבות מלחמת אחים בלבנון, החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לסביבות החוראן בדרום מערב סוריה. כיום ישנם בעולם מעל מיליון מאמינים דרוזים, שרובם מרוכזים בסוריה (כחצי מיליון) , לבנון (כ-400 אלף) וישראל (כ-118 אלף), ומיעוטם בירדן וארצות הברית. שימי

35. הדרוזים בישראל בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו אף הוקם גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב, הנחשב לאחד המצטיינים בצה"ל. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה"ל, גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה. מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. מספרם בסוף שנת 2006 היה כ-118 אלף נפש (1.7 אחוזים מהאוכולוסיה)[ אלשיך (1979) שחקר את הזהות הלאומית של הדרוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת זהויות אתניות: זהות דרוזית, זהות ישראלית וזהות ערבית. הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. רוב רובם של הדרוזים אינם עוזבים את כפריהם, וממשיכים לקיים את אורח חייהם בתוך המשפחה ובתוך הכפר, ולכן קשה להצביע על ריכוזים עירוניים דרוזים ממשיים. שיעור הילודה בחברה הדרוזית המסורתית הוא גבוה ומגיע לכ -3%-4%. הדרוזים ברמת הגולן ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאות חריפות והכריזו על שביתה כללית. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, 677 איש במרשם האוכלוסין של 2006, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני הקהילה שלו. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות וקצת פחות מ-35% טרחו להגיע להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 60% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". מתקיים קשר מוגבל בינם לבין סוריה, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיאות בסוריה. הנהגת הדרוזים אזרחי ישראל מחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן. הדרוזים במסורת היהודית בכתבי בנימין מטודלה מ-1167 צוין כי הדרוזים הם שוכני הרים, מאמינים בגלגול נשמות ואוהבי יהודים. בנימין מטודלה היה הראשון שכינה את בני הדת החדשה "דרוזים" על שמו של נשתכין א-דרזי ושם זה התקבל מאז על הכול למרות שחכמי הדת הדרוזים סבורים שדרזי היה בוגד. שימי

36. הר מירון • הר מירון הוא ההר הגבוה ביותר בתוך תחומי הקו הירוק, והשני בגובהו בתוך השטח שעליו חל החוק הישראלי (הר החרמון ופסגות רמת הגולן גבוהים מהר מירון). פסגתו מתנשאת לגובה של 1,204 מטר מעל פני הים (בעבר התנשא לגובה של 1,208 מטר מעל פני הים, אך צה"ל שיטח את ההר לצורך הקמת בסיס צבאי). פסגת הר מירון היא הגבוהה בגוש הרי מירון שכולל גם את הר הלל (1,071 מטר), הר אדיר (1,008 מטר) והר האר"י. גוש זה נמצא במרכז הגליל העליון בין בקעת בית הכרם, נחל עמוד והרי הלבנון. • זהו אחד האזורים הגשומים ביותר בארץ, כ-900 מילימטר גשם בשנה. ברוב החורפים יורד במירון שלג ולרוב הוא נערם. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני שכולל עצי אלון רבים. בשלוחה המזרחית של הפסגה המרכזית מצוייה חורשה של ארזי הלבנון המתנשאים לגובה רב. • הר מירון הוא מרכזה של שמורת הרי מירון שמשתרעת על פני שטח של כ-100,000 דונם. שמורה זו היא מהגדולות והוותיקות בשמורות הטבע בארץ ישראל. היא הוכרזה כשמורה עוד על ידי הבריטים בשנת 1942. מלבד הפסגה שסגורה למבקרים, אתר הביקור העיקרי בהר הוא שביל הפסגה שמקיף אותה כ-100 מטר מתחת לרום ההר. מהשביל נשקף רוב הגליל העליון. ממספר נקודות בגוש הרי מירון ניתן לראות את כל רוחב ארץ ישראל, מהים התיכון, הגליל התחתון, הכנרת והגולן. • במשך השנים ניטש מאבק על שימור השמורה מול מספר יישובים שנמצאים בתוכה או על גבולה. בייחוד התפרסם מאבקם של אנשי הכפר בית ג'אן להרחיבו ולבנות דרך לכפר חורפיש. גם התיישבות הבודדים חמדת ימים נאבקה שנים רבות על קיומה בתוך השמורה.מלבד יישובים אלו גם צה"ל בנה בסיסים בלב השמורה, כולל יחידת הבקרה האזורית (יב"א) הצפונית של חיל האוויר על פסגת הר מירון. • במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו קטיושות רבות בהר מירון וביישובים הסמוכים לו, וגרמו לשריפות גדולות באזור. • אתרים קדושים ליהדות בהר • לאורך שנים הייתה התיישבות יהודית עניפה מסביב להרי מירון. בין היישובים הבולטים: גוש חלב (כיום ג'יש), צפת שמשקיפה על ההר מהר כנען ויישובים קדומים יותר. יש אף הטוענים כי למרגלות ההר שכן היישוב הקדום מירום שמוזכר בתנ"ך כאחד המקומות שנכבשו על ידי יהושע בן נון: • וַיִּוָּעֲדוּ, כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה; וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו, אֶל-מֵי מֵרוֹם, לְהִלָּחֵם, עִם-יִשְׂרָאֵל. וַיֹאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, אַל-תִירָא מִפְּנֵיהֶם--כִי-מָחָר כָעֵת הַזֹאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-כֻּלָּם חֲלָלִים, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר, וְאֶת- מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם, עַל-מֵי מֵרוֹם--פִּתְאֹם; וַיִּפְּלוּ, בָּהֶם.-- ספר יהושע יא, הכיום קיימים למרגלות הר מירון אתרים הקדושים ליהודים ולדרוזים, ביניהם קבר התנא רבי שמעון בר יוחאי וקבר נבי סבלאן. קרוב לפסגת הר מירון קיימים שרידים של נסיונות קודמים להתיישב בהר. קבר רבי שמעון בר יוחאי משמש מרכז הילולה שמתרחשת בכל ל"ג בעומר על קברו של הרשב"י. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי". ליד קברו של הרשב"י נמצא גם קברו של התנא רבי יוחנן הסנדלר. • שי עגנון כתב: • "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים". • בהר מירון יש את יער הקטלבים הגדול בארץ יש לכל עץ גזע עבה וכל עץ מגיע עד גובע של 6 מטר . שימי

37. הר מירון- שביל פסגה טיול לראש של הגבוה שבהרי ישראל ממערב לירדן- הר מירון, אל שמורת טבע גדולה ולהנות מנוף פסגות ומאויר צלול כל השנה. מגיעים מקיבוץ סאסא נפנה מזרחה, הכביש מתפתל במעלה ההר ועובר על פני הכניסה לבית ספר שדה הר מירון, הלאה לעבר הפסגה שהיא בגובה של 1208 מ'. סמוך לפסגה נפנה ימינה, לחניון הרכב (1 במפה) כאן נחנה את הרכב ונצא בשביל הפסגה. תחילתו של המסלול מעבר לכביש וסימנו בצבע אדום. כמה דקות הליכה בשביל הנוח והברור, אשר נפרץ לראשונה בסוף שנות ה-60, מביאות אותנו למצפור צפת (2). מזרחית מכאן נראה היטב את הר בר יוחאי, מושב מירון שלמרגלותיו, גוש הר כנען ונחל עמוד והכינרת. בימים בהירים נראים מכאן גם הגולן והרי גלעד. מן התצפית נחזור אל השביל ונלך במדרון המזרחי של ההר. בסתיו פורחת לצדי השביל החלמנית הגדולה, שהיא בעלת פרח צהוב גדול ויפה. השביל עובר בין אלונים מצויים ואלוני תולע שאליהם נלווים האלה הארצישראלית העומדת בשלכת בחורף. במהלך דרכנו נגיע אל מצפור לבנון (3) ונצפה ממנו לצפון ולצפון מזרח. אם היום בהיר אז נוכל לראות עד לגולן ולחרמון ואפילו עד הרי הלבנון, המושלגים בחורף. למרגלותינו פרושה רמת דלתון, שרומה כ-800 מ', מצפון לאגם האגירה המלאכותי ברמת דלתון נראה מושב כרם בן זמרה וממערב לו הכפר הגדול ג'יש שתושביו נוצרים מרונים ומוסלמים. במבט צפונה נראה את יישובי גבול הצפון, כאשר השטח החשוף מעצים הוא כבר שטח דרום לבנון. ממצפור לבנון נמשיך בשביל ולאחר זמן קצר נגיע לבור עגול חצוב בסלע ובצדו משטח חצוב קטן (4) . זוהי גת עתיקה על המשטח היו מניחים ענבים ודורכים עליהם ברגליים יחפות כדי לסחוט מהם את המיץ מבלי לרסק את הגלעינים המרים. נמשיך ללכת במדרון הצפוני של ההר המכוסה צומח מעניין: החורש הגדל מכאן איננו הים-תיכוני הטיפוסי, המוכר לנו מאזורי הארץ האחרים. השביל שבו אנו הולכים מצטלב (5) עם שביל נוסף, הוא "שביל ההר" המסומן בשחור. זה עולה לכאן מבית-ספר שדה הר מירון. אבל אנו לא נפנה ימינה או שמאלה אלא נמשיך דרומה, בשביל הפסגה המסומן אדום החוצה דרך עפר סלולה בין שני מתקני צבא. לאחר חציית הדרך הלבנה וירידה מתונה בשביל, נגיע ל"מצפור ההר" (6) הצופה מערבה ודרומה. מכאן נשקפת שמורת הר מירון כולה, בדרום מערב, במורדות הר צפריר, נראה מכאן הכפר הדרוזי בית ג'ן ואת חבל תפן ואזור התעשיה תפן. נחזור לשביל המוצל במפנה הדרומי של ההר ולאחר ירידה מתונה בעובי החורש נגיע לגשר עץ קטן, ובהמשכו נגיע אל הכביש המוליך בחזרה לחניון ולרכב. שימי

38. קבר הרשב"י • רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) - תנא בן הדור הרביעי, בסביבות שנת ג'תת"ק (140). למד תורה מפי רבי עקיבא, בישיבתו שבבני ברק. אף למד תורה הרבה מפיו בהיות רבי עקיבא בבית הסוהר, והיה מגדולי תלמידיו. נרדף על ידי השלטון הרומאי בשל התנגדותו החריפה אליו, ובשל כך נאלץ להסתתר 13 שנה במערה, שם למד עם בנו, רבי אלעזר. • חייו ותורתו • רשב"י נמנה עם החוגים שהתנגדו לשלטון הרומאים בארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. בשל גזירות אדריאנוס ומות הקדושים של רבי עקיבא הגיע אל שנאה עזה אל הגויים בכלל והרומאים בפרט. הטיף נגד השלמה עם השלטון הזר. בשעה שדנו בהם ובמעשיהם אמר: "כל מה שתיקנו (הרומאים) לא תיקנו אלא לצורך עצמם, תיקנו שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס" (שבת לג ע"ב).רשב"י התפלל וייחל לנפילת רומא בידי ממלכת הפרתים (באזור פרס), שהיו האויב העיקרי של רומא וכך אמר: "אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל - צפה לרגליו של משיח" (מדרש איכה רבה לא,יג).עקב הלשנה נידון למיתה, וירד למחתרת והוא קובל על הדילטוריא (=מלשינות): ש"אין העולם יכול לעמוד בה". לפי המסורת התחבא עם אלעזר בנו 13 שנים במערה בפקיעין. לאחר שיצא ממחבואו, לא צורף לסנהדרין שבאושא, ככל הנראה בשל הסיכון הפוליטי. הוא הלך במשלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על השבת והמילה. • בניגוד לסברתו של רבי ישמעאל, הוא פעל להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי בקרב יראי שמים, והורה להם על זניחת עיסוק הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל כהן גדול לבין רשב"י בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות: • "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנא' (דברים יא) ואספת דגנך" (ברכות לה ע"ב). • לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה ואפילו אם היא בזויה כגון נשיאת צנון וכדומה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מט ע"ב). בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות. • חתנו של רשב"י היה רבי פנחס בן יאיר, אף הוא מחוג הקנאים. דווקא בנו, רבי אלעזר בן רבי שמעון, נמנה על חוג המתונים ואף נאמר כי היה מוסר יהודים לשלטונות הרומיים ועליו אמר ר' יהושע בן קרחה "חומץ בן יין, שמוסר עמו של אלוהינו להריגה" (בבא מציעא פג,ב). • העם ראה בו "מלומד בניסים" שתפילתו נשמעת. סיפרו עליו, כי היה עולה לרקיע ולומד שם רזי אלוהים ובמיוחד את גאולת ישראל העתידה. יוחסו לו החיבורים האפוקליפטים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שמתייחסים לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסעי הצלב השלישי (1191) ונפילת עכו בשנת 1291. ספר הזוהר הספר העיקרי של הקבלה, שנתפרסם בשלהי המאה ה-13, בשעה שגדלה הציפייה לגאולה קרובה, יוחס אף הוא לרשב"י. כן יוחס לו קובץ המדרשים "מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי". על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת, אשריך" על ידי שמעון לביא, כנראה ממגורשי ספרד אשר התיישב בטריפולי בלוב. פיוט זה מושר בקרב עדות המזרח בליל שבת. שימי

39. קבר רשב"י קברו המסורתי במירון, בקרבת צפת, משך אליו את המקובלים במאה ה-16 וגרם לכך שמירון תעשה למרכזם. מאז נהוגה חגיגה גדולה "הילולא דרבי שמעון בר יוחאי" על קברו בל"ג בעומר, יום פטירתו המסורתי. מאות אלפים פוקדים את קבר הציון ביום "יוחאי". מקובל להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם בטקס המכונה חאלקה. הילולת ר' שמעון בר יוחאי - לקראת החאלקה שימי

40. ברעם-בית הכנסת העתיק הכניסה לגן הלאומי בתשלום. ברעם העתיקה נמצאת על גבעה עטורת חורש שבראשה הכנסייה הנוצרית המרונית של הכפר. בימי מלחמת השחרור ניצל הכפר מהרס מוחלט שכן תושביו לא נלחמו ביהודים. הם פונו זמנית לכפר השכן ג'יש (גוש חלב) ובו הם יושבים על כורחם עד היום, בכפר הנטוש נמצאת הכנסיה אשר עדיין פעילה. המרונים עורכים בכנסיה זאת טקסים דתיים בחגים הגדולים. בתחומי הכפר נחשף בשנת 1905 בית כנסת מהתקופה הביזנטית שפעל בעיירה היהודית ברעם אשר קדמה לכפר. כיום כבר מוכרים עשרות בתי-כנסת מתקופה זו, בגליל ובגולן, והם עדות מרשימה לעובדה שבגליל היה ישוב יהודי צפוף מאות שנים אחרי חורבן הבית. הישוב בגליל החזיק מעמד למרות לחץ בלתי פוסק של מלחמות ואינוסי דת שהופעלו עליו. רק בסוף ימי הביניים הצטמצם הישוב היהודי בגליל לאזור צפת וטבריה בלבד. יהודי הגליל עקרו בחלקם ללבנון ובחלקם לסוריה, וחלק אחר אף המיר את דתו והתאסלם. בית הכנסת של ברעם בולט ויוצא דופן בשורת עמודיו שלפני קיר הכניסה, היוצרת אכסדרה מיוחדת במינה. על-פי שרידי עמודיו ואבניו יש סבורים שהיתה לו קומה שניה. לבית כנסת זה לא היו עיטורים פנימיים כפסיפסים המוכרים בבתי כנסת אחרים בגליל, אולי משום שהוא מן הקדומים שבהם. נשים לב כי הכניסה לבית הכנסת היא זו שפונה לכיוון ירושלים (דרומה), כמו רבים מבתי הכנסת הגליליים האחרים. לארון הקודש לא נמצאו שרידים, ונראה כי הוא היה קבוע במקומו בקיר הדרומי, בסמוך לפתח הכניסה. בהתבוננות בחזית בית הכנסת הרשימה נבחין בשלושה פתחים. מעל הפתח הימני , מתחת לחלון, נוכל לראות כתובת בארמית "בני דלעזר בן יודן" - ככל הנראה הקדשה למשפחה שתרמה כסף לבניית בית הכנסת. את הפתח הימני מעטר זר ניצחון אשר לצידו היו בעבר 2 אלות - ניקות (שעל שמן נקראת גם חברת נייק לנעלים), אלו הן אלות הניצחון המכונפות. כבר לפני שנים רבות הושחתו הדמויות. סממנים רומאים אלו שנמצאו בבתי כנסת נוספים בגליל מעידים ככל הנראה על הסובלנות הדתית, על השפעה תרבותית של דתות אחרות ועד היכולת של יהודי התקופה לראות את ההבדל בין תמונה אומנותית לבין סמל דתי. באתר נמצא בית כנסת נוסף שלא השתמר בצורה יפה כל כך. בית הכנסת השני זהה בגודלו לזה בו אנו מבקרים- דבר המעיד על קהילה יהודית גדולה ששכנה בברעם. במבנה השני נתגלתה כתובת הנמצאת כיום במוזיאון הלובר בפריס " (יהי) שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל, יוסה הלוי בן לוי עושה המשקוף הזה תבוא ברכה במעשיו שלום". שימי

41. ריחנייה ריחאניה הינו כפר צ'רקסי באזור הצפון ליד צפת השייך למועצה אזורית מרום הגליל. הכפר הוקם בשנת 1873, אך רק בשנת 1878 הגיעו למקום משפחות צ'רקסיות מאזור הקווקז בעיקר מהמקום בו נמצאות כיום רפובליקת קאראצ'בו-צ'רקסיה ורפובליקת אדיגיה בתחומה של הפדרציה הרוסית. התושבים הצ'רקסים הגיעו לארץ ישראל ולשאר מדינות המזרח התיכון לאחר שהצבא הרוסי השתלט על שטחם בסוף המאה ה-19. במלחמת העצמאות ברחו למקום מספר תושבים ערבים מיישובי האזור ומאז מקצת מתושבי המקום ערבים. שמו של היישוב הוא בשפה הערבית ומשמעו הוא שיח ההדס. ריחאניה הוא אחד משני הכפרים הצ'רקסים היחידים בישראל - ריחאניה וכפר כמא שהוכר כמועצה מקומית בשנת 1950. המוזיאון למורשת הצ'רקסים המוזיאון הצ'רקסי שוכן בריחנייה ופועל מזה כ- 7 שנים, לפני כ3- שנים החלה לפעול "סאוסרוקה" - מסעדה צ'רקסית אשר משרתת את באי המוזיאון ולקוחות נוספים. שני המיזמים הם פרי יצירתו של מר שוקי חון ובבעלות משפחתו.הכפר ריחניה המשתייך מוניציפאלית למועצה האזורית "מרום הגליל", הינו אחד משני כפרים צ'רקסים בישראל (השני: כפר קמא שבגליל התחתון). הצ'רקסים הם על פי דתם מוסלמים-סונים (הם אינם ערבים). מוצאם מהרי הקווקז. הם הגיעו לארץ ישראל בשלהי המאה ה19- בימי שלטון הסולטאן התורכי עבד אלחמיד השני. הגעתם של הצ'רקסים לאזור המזרח התיכון נבע מכיבוש הקווקז על ידי הרוסים. אלו שלא רצו לחיות תחת שלטון נוצרי עזבו והתפזרו ברחבי האימפריה התורכית. כיום יש כפרים צ'רקסיים גם בירדן ובסוריה. הצ'רקסים בישראל מונים כיום כ4000- נפש בשני הכפרים (1/4 מהם בריחנייה).לצ'רקסים מסורת ייחודית משלהם: היסטוריה, שפה מיוחדת, ביגוד, מאכל ומשקה ייחודיים ומערכת יחסים ייחודית בין גברים לנשים. הצ'רקסים ידועים כלוחמים מצטיינים. היחסים הטובים בין הצ'רקסים בישראל לבין שכניהם היהודים החלו עוד לפני קום המדינה. הקשר ההדוק נמשך עד היום ושיאו במסגרת צה"ל אליו מגויסים כל הצעירים כמתנדבים. רבים מבני העדה ממשכים לשירות קבע בתפקידים מגוונים כולל תפקידי קצונה בכל הרמות והמסגרות הצבאיות.הכפר ריחניה שוכן בגליל העליון בגובה של 680 מ' מעל פני הים כ6- ק"מ מדרום לגבול עם לבנון. בסמוך לריחנייה נמצאים המושבים עלמה במזרח וכרם בן זמרה במערב. בסמוך לריחנייה שוכנת העיר צפת.תושבי ריחניה נהנים מהנחות במס הכנסה בשיעור של 15% בשל הקרבה לגבול עם לבנון. כמו-כן מוגדר היישוב כ"יישוב תיירותי" על ידי משרד התיירות.המבקר במוזיאון הצ'רקסי יכול ליהנות מן החוויה הצ'רקסית, להכיר את מנהיגי העדה ואף לטעום במסעדה ממטעמי המטבח הצ'רקסי בהיסב (אם נפשו חפצה בכך) בצורת הישיבה המסורתית הייחודית לצ'רקסים "הדרוכים לקרב" גם בעת האכילה. פרק א. נתונים כלליים מיקוםהמוזיאון והמסעדה ממוקמים בשטח הכפר ריחניה. אולם קיים מרחק גיאוגרפי בין שני האתרים של כ15- דקות הליכה רגלית נינוחה. . איתורהמוזיאון שוכן בסמוך ל"חאן הישן".המסעדה שוכנת בחצר ביתם של שוקי ואסמהאן חון. שימי

42. לו"ז:ציר נסיעה,מס' כביש,זמן נסיעה,זמן הדרכה-יום ג' 18.09.07 שימי

43. הר צפייה כ.גלעדי ק.שמונה מסלול יום ג'-18.09.07 פקיעין-מ.פער-תל קדש- מצודת כ"ח- כ.גלעדי-הר צפייה -ק.שמונה-תל חצור תל קדש מצודת כ"ח מערת פער תל חצור שימי פקיעין

44. מערת פער מסלול אידיאלי כהפוגה במהלך נסיעה בכביש הצפון. מכביש נהריה -צפת (מספר 89) נפנה בצומת סאסא לכיוון צפון- מערב, אל כביש הצפון (מס'899 ). כעבור קילומטר אחד נראה לצד הדרך שילוט המכוון למערת פער. מימין לכביש יש מגרש חניה. נחצה את הכביש ונוכל ללכת בכל אחד מהשבילים כולם יובילו אותנו בסופו של דבר אל הבולען בו נמצאת המערה. בולען, שקע או חלל, נוצר על ידי תהליכי המסה וסחיפה בסלע גירי. אל השקע שנוצר מתנקזים מים מאזורים גבוהים שמסביב לו ולעיתים נוצר בו אגם או שלולית. על אף שהבולען של סאסא מוקף הרים גבוהים, לא נאספים בו מים; מערת פער הנמצאת בתחתית הבולען סופחת אליה את המים והיא מורחבת על ידיהם מדי חורף. אפשר להיכנס למערה, והמעבר בה נעשה צר יותר ויותר ככל שמעמיקים ללכת. מהנקודה בה לא ניתן להתקדם עוד יש לחזור באותה דרך החוצה. סביב מערת פער והבולען נרקמו אגדות רבות. מסופר על אנשים וחפצים שנפלו פנימה והגיחו בריאים ושלמים ממעיינות מרוחקים. כך, למשל, מסופר על אנשי הכפר פקיעין, שיום אחד גילו את גובה המסים האזורי ישן ליד הבולען. בשמחה תפסו והשליכו אותו אל המערה; לזוועתם, כשחזרו אל כפרם ומיהרו לשתות, המתין להם הגובה בפתח המעיין של פקיעין. באגדות יש שמץ של אמת, שכן המים הרבים שנעלמים בבטן האדמה דרך הבולען מעשירים את מי התהום ושבים אל פני הקרקע בנקודות אחרות. בפי הערבים ניקרא מקום הבולען על שמו של שיח' וואהיב. בזכות קדושתו לא נכרתו עצי האלון המצוי, אלון התולע והעוזרר שסביב המערה. הם צומחים גם היום, כאי טבעי בלב שטחי הכרמים והמטעים הנטועים של קיבוץ סאסא. הערות: בביקורים בחורף יש להיזהר מהחלקה ובשום פנים ואופן אין להיכנס למערה בזמן שיורד גשם. רצוי להצטייד בפנסים. שימי

45. נחל דישון נחל דישון הוא נחל במזרח הגליל העליון שראשיתו באזור גוש הרי מירון. אל הנחל נשפכים שלושה יובלים מרכזיים: נחל אביב נחל גוש חלב נחל צבעון עד 1948 היה הנחל נחל איתן אך כיום הוא נחל אכזב ומימיו נשאבים לטובת החקלאות באזור. בנחל תופעות גיאולגיות שונות ובאביב ובחורף זרימת המים בו מרשימה. המעיין הגדול ביותר בנחל נקרא עין אביב. בתקופות קדומות ניצלו תושבי האיזור את מימי הנחל לשם הפעלת טחנת קמח. תחילתו לרגלי הר-מירון בצפונו, מכאן פונה האפיק לכיוון צפון-מזרח ואח"כ לכיוון דרום מזרח. נשפך לעמק-החולה על יד שדה-אליעזר וקיבוץ חולתה. במהלכו נשפכים אליו מספר נחלים:נחל גוש-חלב, נחל אביב, נחל קציון. בחלקו התיכון מספר נביעות שהיום רובן מנוצלות להשקאה. חלקו התיכון של הנחל הוא שמורת-טבע קטנה ששטחה כ-11 דונם, בחלק זה גם שרידים של טחנות קמח.נחל אביב - ראשיתו בלבנון, סמוך לכפר מרון א-ראס, המשכו מדרום למושב אביבים עד הצטרפותו לנחל דישון. הנוף בנחל כולל מצוקים ועמודי סלע, הנקראים "עלמות", נקיקים ומערות. למערות אביב אין כיום דרך גישה מסודרת, אבל בפתחיהן נראים סימנים ברורים של מבנים מעשי ידי אדם, בורות מים ומרזבים, מהתק' הביזאנטית. שימי

46. תל קדש תל קדש המתנשא מדרום לכביש הוא תל ענק שרק לאחרונה החלו לחפור בו ועדיין אין מה לראות בו. התל גדול מאד ואיננו, כנראה, קדש נפתלי המתוארת כעיר מוצאו של ברק בן אבינעם (המזוהה עם תל קדיס שליד פוריה, ראו סיור דבורה). זוהי אותה קדש שנהרסה ע"י תגלת פלאסר יחד עם חצור ושמשה גם כעיר לוויים. בצידו הצפוני של הכביש נמצא מקדש פאגאני שאחד מקירותיו מתנוסס לגובה רב. לכו בשביל לכיוון המקדש – בדרך תעברו על פני סרקופאגים מגולפים– ארונות קבורה מאבן (פירוש המילה סרקופאג ביוונית אוכל בשר) שזמנם התקופה הרומית. עד לאחרונה אפשר היה לראות בסמוך לארון הקבורה הגדול שבו מקום משכב זוגי, שלט המציין שזהו קברם של דבורה וברק בן אבינעם (מה שמעיד על בורותם של מחפשי הקברים הקדושים במנהגי הקבורה של תקופת המקרא ). בהמשך השביל נגיע אל המקדש שרק קיר אחד שלו שרד בצורה מרשימה, למרות רעידות האדמה שפקדו את האיזור (שימו לב לתזוזת האבנים). בקיר המקדש חלון גדול, שדרכו אולי היו מציגים את פסל האל בימי חג וגומחה קטנה לנסך. המקדש הי מיועד לאל "בעל שמין" בעל השמים – אלוהות פופולארית בסוריה של התקופה הרומית המשלבת בין תכונותיו של בעל הכנעני לתכונותיו של זאוס או אפולו היווני. אופי הפולחן במקדש אינו ברור ואולי היה קשור בפולחן מתים. סביב מה שהיתה חזית המקדש פזורות אבנים רבות מגולפות במיומנות רבה המעידות על יופיו ופארו של המבנה לפני שנהרס (שימו לב לכותרות הקורינתיות המעוטרות בעלי האקנתוס ולמשקוף שעליו חקוקה דמות נשר.) חניון האלה בין תל קדש למצודת כ"ח מצוי חניון קק"ל מוסדר בשם חניון האלה. שמו ניתן בשל האלה האטלנטית הגדולה והמרשימה,שבקרבתה הוסדרו שולחנות פיקניק ומים זורמים לרווחת המטיילים. אכן פינת חמד! שימי

47. נחל קדש נחל אכזב, הצפוני בנחלי רכס הרי נפתלי שכיוונם מערב – מזרח. בנחל מצוקים, קניון וכמה מפלים: כאן צומח יער בעל הרכב מיוחד של צומח ובו שפע של בעלי חיים. נחל קדש מנקז את צידו הדרומי – מזרחי של רכס גבעות, הנמצא בתחומי לבנון, שבו עוברת פרשת המים הארצית. תחילתו של הרכס בהר אביבים בדרום, והוא נמשך כ – 4 ק"מ צפונה ממזרח לכפר הלבנוני עייתרון, הפונה צפונה – מזרחה ועובר לאורך כ – 6 ק"מ בין הכפרים הלבנונים בלידא ומחיבב, החוצה את גבול ישראל – לבנון ומסתיים בהר פאר, ממערב לבקעת החולה. את רכס הגבעות שבתחום לבנון מנקזים שני יובליו הראשיים של נחל קדש – ואדי חוסאן בדרום וואדי בלידא בצפון. ואדי חוסאן נשפך לבקעת קדש כ – 1.5 ק"מ מצפון לתל קדש שעל כביש הצפון (ערוצו מתחתר לעומק של 50 מ' ויותר בגבעות מגיל הסנון). ואדי בלידא נשפך לבקעת קדש בפינתו הצפונית-מערבית, כ – 1.5 ק"מ מצפון לואדי חוסאן. בבקעת קדש רדודים שני היובלים, ורישומם אינו ניכר כמעט בנוף. רק אחרי שהם חוצים את כביש הצפון (ואדי בלידא בק"מ ה – 62 וואדי חוסאן כ – 0.5 ק"מ דרומה לו, במסעף הכביש מנרה – מצודת כ"ח), נעשים ערוציהם עמוקים יותר, ובמרחק כמה עשרות מטרים מן הכביש יוצר כל אחד מהם מפל, המפל בערוץ הדרומי תלול, וכדי ללכת בערוץ יש לעקפו. בתחתית הערוץ צומח יער סבוך של חברת האלון המצוי, הקשה למעבר. המפל בערוץ הצפוני מדורג ואפשר לרדת בו. גם הערוץ עצמו סבוך פחות ויש בו שביל הליכה, לאחר כ – 500 מ' מתאחדים שני הערוצים ונשפכים בערוץ יחיד היוצר קניון עמוק ותלול אל בקעת החולה. באזור כביש הצפון צונח נחל קדש מרום של 375 מ' עד לרום של 100 מ' לאורך 1.7 ק"מ, כלומר שיפוע ממוצע של כ - 16 מ' לכל 100 מ'. הנחל עובר בדרכו בסלעים מגיל קנומן, ברובם דולומיטיים, ואלה יוצרים בו נצוקים אנכיים ושני מפלים גבוהים נוספים, הממתנים את שיפוע הירידה. רומן המירבי של גדות הנחל כ – 200 מ' ורוחבו של הנחל במקום זה כ – 400 מ'. אפיקו של נחל קדש מוליך מים רק בחורף, אך בשנים גשומות זורמים בו המים במשך כמה ימים או שבועות. הקטע של נחל קדש שממזרח לכביש הצפון, על שתי גדותיו, וכן היער המשתרע על גדתו הצפונית עד קבוץ יפתח, הם שמורת טבע ששטחה 1,524 דונם. שביל ההליכה בה, המתחיל בק"מ ה – 62 בכביש הצפון ויורד במורד הנחל, הוא מפותל וקשה למעבר במקומות מסויימים. הצומח בנחל הוא יער של אלון מצוי בהרכב מיוחד, הנמצא רק במפנה המזרחי של הרי הגליל העליון. ביער גדלה גם חברת החרוב והאשחר, ונלווים אליה אלה ארצישראלית, אלה אטלנטית, לבנה רפואי, שקד וכן השיחים והמטפסים האופיינים לחורש הים תיכוני. על גדתו הצפונית של הנחל גדלים פרטים רבים של אלת המסטיק וקידה שעירה והיער קשה למעבר. בין השאר עולים כאן עצי אלת ספורטה, שהם בני כילאיים של אלת מסטיק ואלה אטלנטית. בעלי חיים רבים שוכנים בשמורה. מן היונקים מצויים כאן שפן הסלעים הסורי, השועל, הדלק, הסמור והדרבן, לעיתים נראים גם צבאים. מן העופות דוגרים כאן בעיקר דורסי יום – נשר, רחם, חויאי ובז מצוי, וגם דורסי לילה – אח, כוס ושעיר. מן הצפורים הקטנות יותר אפשר למצוא כאן את יונת הסלעים, תור הצוארון, צוקית בודדת וגדרון. בעונות הנדידה מושכים המצוקים האנכיים של נחל קדש את העופות הדואים, הנעזרים בזרמי האוויר העולים שבקרבתם, ואז אפשר לראות בסביבה כמעט את כל העופות הדואים, העוברים לאורך בקע הירדן, החל בחסידות ושקנאים וכלה בנשרים ועיטים ממינים שונים. שימי

48. מצודת כ"ח מצודת כ"ח (נֶהֱגֶה כ- מצודת כוח, מצודת ישע ונבּי יושע) היא מצודה באזור הצפון בקרבת קריית שמונה. בשנת 1937 נסלל כביש הצפון, על ידי שלטונות המנדט הבריטי במטרה לנסות ולשלוט על מרחב הגליל בעת המרד הערבי הגדול. לאחר מכן, בשנת 1938 נסללה גדר תיל בשם גדר הצפון ולאורך הגדר והכביש הוקמו מספר מצודות טגארט, פרי תכנונו של המהנדס הבריטי המומחה ללוחמה בטרור, סיר צ'ארלס טגארט. חמש המצודות מצויות כיום באביבים, שומרה, יערה, סאסא ומצודת כ"ח שנקראה אז "נבי יושע", על שם הכפר הערבי שהיה בסמוך. המצודה נבנתה במיקום אסטרטגי. מהמצודה ישנה תצפית טובה על כל עמק החולה, ועל הדרכים המובילות ליישובי הצפון היהודים המבודדים - כפר גלעדי, תל חי ומטולה. המצודה נבנתה מבטון, ובראשה צריח שבצדדיו חרכי ירי הצופים לכל הכיוונים. דגם זה של מצודה הפך לאחר מכן לדגם סטנדרטי במצודות טגארט בגודל דומה ברחבי הארץ. לפי המסורת המוסלמית קבור בכפר הסמוך שייח' חשוב ויש המייחסים את הקבר ליהושע בן נון. הגדר, והמצודות שהוקמו בסמוך לה, שימשו תפקיד חשוב בדיכוי המרד הערבי הגדול, אך לאחר שנת 1939 פחתה חשיבותם. בשנת 1942 במהלך מלחמת העולם השנייה פורקה הגדר, לאחר שכוחות בריטים, ביחד עם אנשי ההגנה ואנשי צרפת החופשית השתלטו על סוריה ולבנון, והתיל שבגדר נדרש במקומות אחרים. המצודות, וביניהן מצודת נבי יושע, נותרו על מקומן. ב15 באפריל 1948 קיבלו הערבים לידיהם את המצודה מידי הבריטים. השארת המצודה בידי הערבים סיכנה את יישובי אצבע הגליל שהמצודה שלטה על הגישה אליהם, כמו אל יישובי רמות נפתלי, ורכס מנרה. כן יכלה השארת המצודה ביד הערבים לסייע לפלישה הערבית מלבנון אם וכאשר זו תבוא. לאחר מסירת המצודה לידי הערבים, נותרו, למעשה מנרה, משגב עם, רמות נפתלי ומלכיה מנותקות לחלוטין. במלחמת העצמאות נעשו שלושה נסיונות לכבוש את המצודה. הנסיון הראשון, ב-17 באפריל 1948, יום לאחר פינוי המצודה על ידי הבריטים והשתלטות הערבים עליה, התבצע על ידי פלוגה מגדוד ה"גליל" של חטיבת יפתח (חטיבה 11 של הפלמ"ח), מתוגברת בכוח מחטיבת גולני, שהתקיפה באמצעות משוריינים בשעות הערב. התוקפים נהדפו, לאחר שהתגלו במרחק קצר מהמצודה, ונפתחה עליהם אש תופת ששיתקה את המשוריינים. הכוח נסוג, לאחר שאיבד ארבעה לוחמים. שלושה ימים לאחר מכן, ב-20 באפריל נערך נסיון נוסף על ידי אנשי הפלמ"ח, בכוח מתוגבר. הכוח התחלק לשלוש קבוצות. האחת ביצעה נסיון הסחה מדרום למצודה. השנייה אמורה הייתה לפרוץ באמצעות לבנות חבלה את קיר המצודה, והשלישית לסייע ברתק ליחידת הפורצים. הפריצה נכשלה, קיר המצודה לא נפרץ, והתוקפים נסוגו תוך אבידות כבדות. 22 איש אבדו בהתקפה. במבצע יפתח הוטל על גדוד הגליל לכבוש את המצודה בשלישית. לאחר שב-15 במאי 1948 התקרבו בלילה חבלנים אל המצודה, וראו כי היא הוקפה בגידור נוסף, וכי כוח האדם וחומרי הנפץ לא יספיקו, התבצע הנסיון האחרון בכוח רב בליל ה-16 במאי, לאחר שביום הקודם הפגיז חיל האוויר את המצודה מן האוויר. עם בוקר ה-17 במאי הגיעו התוקפים אל המצודה, ומצאו כי היא ריקה, אך פגז תועה הביא למותם של שניים מן החיילים. בנסיונות כיבוש המצודה נהרגו עשרים ושמונה חיילים, ועל כן המצודה קרויה על שמם (28 -כ"ח בגימטריה). רובם קבורים בקבר אחים למרגלות המצודה. על אחד מהחללים, דודו צ'רקסקי, כתב חיים חפר את השיר המפורסם "דודו". שימי

49. כל חמש המצודות שנבנו על תוואי כביש הצפון וגדר הצפון משמשות כיום בסיסים של צה"ל. כיום משמש המבנה עצמו כבסיס של משמר הגבול ומאחוריו נבנתה אנדרטה ללוחמים וניטע גן. המצודה נמצאת על מסלולו של שביל ישראל. במקום נקודת תצפית ממנה ניתן לצפות על נופיו היפים של עמק החולה. המצודה מופיעה על בול דואר שהוציא דואר ישראל בשנת 1951, לרגל יום העצמאות השלישי של מדינת ישראל. הבול, בערך נקוב של 15 פרוטות, נושא את הכיתוב "מצודת ישע". סמלו של משמר הגבול הוא מצודה הנראית דומה לדגם המצודה במצודת כ"ח. שימי

50. רכס הרי נפתלי : רכס הרי נפתלי הוא השלוחה המזרחית של הגליל העליון. הרכס משתרע מקרן נפתלי בדרום ועד משגב עם בצפון (כ-17 ק"מ), ומגדר הגבול עם לבנון במערב ועד כביש ראש פינה-מטולה במזרח (כ-3 ק"מ). פסגותיו מתנשאות לרום כ-700 מטרים מעל פני הים ואף יותר. מורדות ההרים צונחים בתלילות אל עמק החולה, ויוצרים מעין "חומת הרים" מרשימה. מפסגות הרכס נשקפים הנופים המרהיבים של דרום לבנון, עמק החולה, החרמון והגולן. קק"ל החלה בנטיעת יער הרי נפתלי בשנות ה-50 במסגרת תוכנית "הגבול שבלב". היער משתרע על שטח של כשמונה קמ"ר, ונפרצו בו דרכי רכב ומסלולי טיול רבים. במדרון המזרחי של הרכס עובר "שביל ישראל", שביל טיולים רציף שמתחיל בדן ונגמר באילת. בדרום הרכס נמצאת בקעת קדש הפורייה ובה כרמים ומטעי פרי. הבקעה היא תופעה גאולוגית מיוחדת הנקראת פולייה – עמק גדול הנוצר עקב התמוטטות תקרות של חללים תת-קרקעיים שנגרמו מהמסת סלעים. ברכס הרי נפתלי מצויים גם אתרים ארכאולוגיים מרשימים: תל קדש ומבצר הונין וכן אתרי ראשית ההתיישבות ומורשת תש"ח, כמו תל-חי, כפר גלעדי ומצודת כ"ח. תעודת זהות אזור גאוגרפי: הגליל העליון, אצבע הגליל (מצוקי רמים). עונה מומלצת: כל השנה. חניונים לפיקניק: חניון נבי יושע- מצפור נוף, מים, שולחנות. חניון עין רועים- שולחנות לפיקניק וברזי מים. החניון הגאולוגי - שולחנות לפיקניק, ברזי מים, מתקני משחק לילדים, פסלים. חניון האלה – שולחנות לפיקניק, שירותים. חניון קדש – מים, שולחנות פיקניק, מתקני משחק. חניון הפילבוקס כ-5 ק"מ ממצודת כ"ח – מצפור נוף וחנייה. נגישות לנכים: שולחנות פיקניק מותאמים לנכים פזורים לאורך הרכס. חניון האלה וחניון קדש מונגש לנכים. ניתן להגיע עם הרכב לתצפית קרן נפתלי הנגישה לכיסאות גלגלים. איך להגיע? ליער הרי נפתלי אפשר להגיע משלושה כיוונים: • מדרום – דרך כביש ראש פינה-קריית שמונה (מס' 90). עולים מערבה בצומת כ"ח (כביש 899), או דרך כביש 886 הבא מעלמה ודישון. • מצפון – דרך כביש ראש פינה-קריית שמונה (מס' 90): עולים מערבה בצומת בתל חי. • ממערב – דרך כביש הצפון "החדש" עוקף מלכיה (מס' 899). • כדאי לבקר בסביבה: אגמון החולה, פארק הזהב בקריית שמונה, פארק נחל קדש, רכבל מנרה, תצפית לעמק החולה מול מושב רמות נפתלי. מנרה – רכבל צוק מנרה. 04-6905830 חצר תל-חי. 04-6951333 כפר גלעדי – אתר ה"סליקים". 04-6900000 מקום בצוק מנרה – מסעדה. 04-6905833 הדרך עבירה לכל סוגי הרכב וסלולה בחלקה באספלט. גבעת הפסלים (1)– הגבעה נמצאת בכפר גלעדי וסמוכה לדרך הנוף מצד מזרח. לאורך הדרך המקיפה את הגבעה הקימו אמנים מהארץ ומחו"ל פסלים ומוצגים סביבתיים. שביל הפצועים (2)– מתחיל למרגלות הגבעה, מצדה הצפוני, ומוביל עד חצר תל-חי. בליל י"א באדר תר"פ (1920) פונו בשביל זה פצועי הקרב בחצר תל-חי. עין רועים (3)– המשכה של דרך הנוף מתחת למצוקי רמים. לאורך הדרך חניונים אחדים ותצפיות נוף המשקיפות לעבר עמק החולה, אצבע הגליל, לבנון, החרמון ורמת הגולן. כחצי קילומטר מדרום לכביש היורד ממרגליות לכפר גלעדי נובע לו מעיין קטן, עין רועים, ומימיו זורמים לשוקת קטנה ששימשה בעיקר להשקיית פרות. צמוד למעיין הוצבו שולחנות. אתר נחמד לפיקניק מהנה. באתר עובר כיום "שביל ישראל". בהמשך הדרך נחשף חלון נוף המשקיף על העיר קריית שמונה וסביבתה. במקום מוקמת בימים אלה טיילת. נמשיך בדרך הנוף היורדת דרומה ונגיע אל- מצוק רמים והפארק הגיאולוגי (4)– הפארק נמצא בהמשכה של הדרך, מתחת למצוק רמים. גושי סלע שניתקו מהמצוק יוצרים פסלים סביבתיים מרשימים, וכאן גם מסתיימת הדרך (המתאימה לרכב רך). מצוק רמים הוא הגבוה במצוקי ישראל. מראשו ועד לקרקעית עמק החולה מפרידים כ-650 מטרים. המצוק התרומם כתוצאה מהשפעת השבר הסורי-אפריקני, העובר בעמק החולה. עקב גובהו חושף המצוק שכבות גיאולוגיות עתיקות, בעלות מגוון סוגי סלעים המייצגים את ההיסטוריה הגיאולוגית של ארץ-ישראל. בין חגווי הסלע גדלים צמחי סלעים אופייניים, כמו רקפת, טבורית ומיני שרכים וצמחים נדירים אחרים, כמו אירוס נצרתי וסחלב איטלקי. האתר הוכרז כפארק גאולוגי, ונפרץ בו שביל שלאורכו הוצבו שלטי הסבר על סוגי הסלע שבמקום. בחורשת איקליפטוסים שבמערב קריית שמונה הוכשר חניון דרך, שממנו יוצא השביל הגאולוגי. על גב הרכס שוכנים מושב מרגליות והקיבוצים יפתח, מנרה ומשגב עם. שביל ישראל עובר לאורך הרכס ובמורדו המזרחי בדרכו מקיבוץ כפר גלעדי אל מצודת ישע. כאן מסתימת הדרך. שימי