Download
1 / 25
250 likes | 356 Vues
סוגיית מוציא שם רע. דף ח,א - י,א. שיטת רש"י. הקדמה: הנושא נערה בתולה כתובתה מאתיים, ואם אינה בתולה כתובתה מאה. המקרה: אדם נשא נערה בתולה ובבוקר קם וטען שמצא שאינה בתולה כי זינתה בעודם מאורסים. אם האמת עם הבעל דנים בית הדין שני דיונים:. דין ממון
E N D
סוגיית מוציא שם רע דף ח,א- י,א
שיטת רש"י הקדמה: הנושא נערה בתולה כתובתה מאתיים, ואם אינה בתולה כתובתה מאה המקרה: אדם נשא נערה בתולה ובבוקר קם וטען שמצא שאינה בתולה כי זינתה בעודם מאורסים.
אם האמת עם הבעל דנים בית הדין שני דיונים: דין ממון יש להפחית את כתובתה ככתובת אישה שאינה בתולה דין נפשות אישה מאורסת שזינתה נסקלת הבעל נאמן בלא עדים. חכמים תיקנו את כתובת האישה והאמינו לבעל משום שיש לו חזקה שאין אדם טורח לצורכי החתונה לחינם הבעל אינו נאמן בדין נפשות ויש להביא עדים לקיום המעשה
אם הבעל בא וטען שאשתו אינה בתולה, אולם אין לו עדים- נידון בשלושה כיוון שיש כאן דין ממון. • אם לבעל יש עדים המעידים שזינתה בעודם מאורסים- נידון בעשרים ושלושה. • במשנה נחלקו חכמים ורבי מאיר. לדעת רבי מאיר דין המוציא שם רע בשלושה ולדעת חכמים בעשרים ושלושה. • הדיון בגמרא- מהו המקרה בו מתקיימת המחלוקת, מתי יש לנו ספק נפשות או טעם לדיון בהרכב עשרים ושלושה.
עולא- חוששים ללעז קמיפלגי • הבעל רוצה להפחית את כתובת האישה כי טוען "פתח פתוח מצאתי". • נקודת המחלוקת: האם חוששים ללעז. אחר טענת הבעל יגיעו עדים ששמעו את הטענה וראו אותה מזנה תחתיו ויעידו ואז הדיון יהפך לנפשות (23).
רבא- בחוששים לכבודן של ראשונים קמיפלגי • הבעל הביא עדים שזינתה ונידונה ב23. • עדות העדים הוכחשה ולכן התפזרו הדיינים. • הבעל ביקש שידונו לו דיני ממונות.
הקדמה ליתר המקרים • לכו"ע כשהבעל טוען שלא מצא בתולים דנים ב23 (גם אם אין עדים) • אם בא בלא עדים בתחילה דנים ב23 משום החשש ללעז • אם בא בתחילה עם עדים, גם אם הוכחשו, דנים ב23 משום החשש לכבודם של ראשונים. • רק במקום שמתחילת התביעה ברור שלא תגיע התביעה לידי צורך של עשרים ושלושה, גם אם תתפרסם- די בשלושה. • השאלה- האם יש מצב כזה שבו ברור מההתחלה שהמקרה לא יגיע לידי דיון בנפשות.- לרבי מאיר יש, לחכמים אין.
אביי- התרו בה סתם • הגיעו מתחילה עדים שהעידו שהם העדים היחידים והתרו באישה. אולם לא פירוט את צורת המיתה. • ישנה מחלוקת בין ת"ק ור' יהודה האם צריך להתרות על סוג המיתה. • לדעת ר' מאיר צריך לפרט את סוג המיתה (כר' יהודה), בלעדי זה אין דין נפשות ולכן כאן דנים בשלושה. • לדעת חכמים אין צורך בפירוט ויש דין נפשות (כת"ק)
רב פפא- מעידים על אישה חבירה ללא התראה • אין מדובר על אישה רגילה אלא על חבירה (בקיאה בהלכה). וישנה מחלוקת בין רבי יוסי ורבנן האם אישה חבירה צריכה התראה או לא. • רבי מאיר כרבנן- גם אישה חבירה צריכה התראה וכיוון שלא היתה- אין דין נפשות • חכמים כר' יוסי בר יהודה- בשל היותה של האישה חבירה היא אינה צריכה התראה, היא בקיאה ויודעת שהמעשה אסור ומה העונש עליו. הדין בעשרים ושלושה.
רב אשי-התרו מלקות במקום מיתה • העדים התבלבלו והתרו באישה שאם תזנה בעוד מאורסת תתחייב מלקות. • ישנה מחלוקת האם דין מלקות בשלושה (רבנן) או בעשרים ושלושה (רבי ישמעאל)
רבינא- שלושה עדים ואחד מהם קרוב או פסול • את המעשה ראו שלושה אנשים. אולם שניים מתוכם אחים. מי שהתרה באישה היה אחד מהאחים בלבד וחבירו. • השאלה האם הצטרפות האח פוסלת את כת העדים?מחלוקת רבי יוסי ורבי בשיטת ר''ע. • לדעת ר' מאיר בדיני נפשות כת העדים נפסלת (כר' יוסי) ואין כאן נפשות • לדעת רבנן כל עוד האח שתק ולא התרה, לא נצטרפה עדותו ואינו נחשב חלק מכת העדים והעדות מתקיימת, דין 23 (כרבי).
אי בעית אימא 1- התרו בה אחרים שאינן העדים • העדים שעומדים לפנינו ראו את האישה מזנה תחת ארוסה וכן ראו זוג אנשים אחר שמתרה באישה, אולם לא ניתן לקבל את עדותם. • מחלוקת ר' יוסי ורבנן) האם חייב שהעדים יהיו אלו שמתרים • לדעת רבי מאיר יש דרישה כזו (כר' יוסי) לכן מתבטלת העדות ואין דין נפשות • לדעת חכמים גם אחר יכול להתרות (כרבנן).
אי בעית אימא 2- הוכחשו העדים בבדיקות ולא בחקירות • כל עד עובר בדיקות וחקירות. החקירות נוגעות לטיב המעשה, זמן, מקום ופרטים מדוייקים. העדים עברו את החקירות בצורה טובה ועדותם אושרה. • בדיקות נוגעות לפרטים שאינם ישירים כגון- באיזה צבע היתה החולצה של הנערה, האם שיער הגבר היה שחור האם הפירות שבעץ שמתחתיו התייחדו היו בשלים וכדו' בבדיקות אלו העדים הוכחשו. • ישנה מחלוקת האם אי דיוק בבדיקות פוסל העדים. • לדעת רבי מאיר- פוסל (כבן זכאי)- אין דין נפשות • לדעת חכמים אינו פוסל (כרבנן)
קושיות תוספות על שיטת רש"י (מרכזיות) • בכל מקום שבו מופיעה סוגיית מוציא שם רע הדיון הוא על חיוב של 100 סלעים ולא על נפשות. • רש"י פירש "חוששים ללעז"- "שמא ישמעו עדים ויבואו". קשה על רש"י בהסבר הלשון "לעז" בשיטת עולא. חשש ללעז הוא חשש לשקר ולא כמו שפירש רש"י העברת שמועה. • למה כתוב "תבעו ממון בשלשה" הבעל לפי רש"י אינו תובע אלא מבקש להפחית את שווי הכתובה ולא תובע ממון. • אחרי שהבעל אינו מצליח באפיק דיני הנפשות יש חשש שיפנה לממונות. מדוע שהדיונים יהיו סמוכים (ובשל כך יהיה חשש ללעז הראשונים)- הרי האישה לא תבעה את כתובתה.
שיטת תוספות (ד"ה מוציא שם רע) • הזוג התחתן באושר, אולם אחר החתונה טען הבעל שרעייתו לא היתה בתולה כפי שנכתב בכתובה. כלומר, הוציא עליה שם רע. • לאור כך, תובע אותו אבי הנערה 100 סלעים על כך שהוציא עליה שם רע. • החשש ללעז= לעז הדיינים. הבעל הביא עדים שהאישה זינתה והוכחשו ולכן חייב הבעל לשלם לאב 100 סלעים. חששו חכמים במצב זה להפחית את כמות הדיינים שמא יגיעו עדים אחרים שיאששו את טענת הזנות והדיון יהיה ב23. הלעז הוא שיאמרו על הדיינים הראשונים שבגלל שהם לא ידעו לדון היה צריך להוסיף עליהם דיינים נוספים.
חשש לכבודן של ראשונים (תוד"ה רבה)= הבעל הביא עדים להוכיח שהאישה זינתה. הביא האב עדים שיזימו את עדי הבעל אולם בית הדין לא הספיק לקבל אותם והיה צריך להתפזר משיקולים שונים. כעת נשארו רק שלושה דיינים ואומר אבי הנערה שידונו הבי"ד לפחות דיני ממונות את הבעל.
זוממים וזוממי זוממים במוציא שם רע (ט,ב) • הבעל נשא נערה בתולה. אח"כ הביא עדים שזינתה בעודה מאורסת. בשלב זה בי"ד פוסקים שני דברים: א. האשה נסקל על זנותה. ב. האשה מפסידה את כתובתה (סוטה יוצאת בלא כתובה). • כעת בא אבי הנערה ומביא עדים שהזימו את עדי הבעל. כעת בי"ד פוסקים: א. העדים הראשונים (של הבעל) נסקלים ("ועשית לו כאשר זמם" וכן "קים לה בדרבה מיניה"). ב. הבעל מתחייב לשלם קנס של מאה שקלים (הוציא שם רע על אישתו).
חזר הבעל והביא עדים שהזימו את עדי האב (אמרו שהעדים של האב היו עימם ולא עם עדי הבעל הראשונים). כעת בי"ד פוסק: א. עדי האב נסקלים. ב. עדי האב משלמים 100 שקלים. אין מחילים עליהם את הכלל "קים לה בדרבה מיניה" כי הכלל חל רק כששני החיובים מחמת אותו האדם, כאן כל חיוב מחמת אדם אחר (להרוג עדי בעל ולחייב ממון את הבעל).
רובע ונרבע (ט,ב) • אגב דבריו של רב יוסף בעניין זוממין וזוממי זוממין מביאה הגמרא ברייתא נוספת משמו לעניין כשרות עדים: • אדם שפלוני רבעו לאונסו- כשר להעיד על כך עם אדם אחר ולחייב את הרובע מיתה, אינו נחשב נגוע בעדות.
פלוני רבעו לרצונו- מחלוקת רב יוסף ורבא (ט,ב) • אדם שפלוני רבעו לרצונו- • לדעת רב יוסף מכיוון שהנרבע לרצונו פסול לעדות, באותה העדות האדם פוסל עצמו מלהעיד על הרובע ולחייבו מיתה. • לדעת רבא- למרות שהנרבע לרצונו פסול לעדות, אינו נפסל אלא אם יעידו עליו אחרים שנרבע לרצונו. כשהוא אומר זאת הוא אינו נאמן על עצמו ולכן יכול להיות עד להעיד על הרובע ולחייבו מיתה= פלגינן דיבורא- נאמן לומר פלוני רבע, אינו נאמן לומר "אותי".
קושיית תוס' ד"ה לרצונו • מחד אמר רבא שאדם שהוא רשע, נוהג בצורה לא ראויה אינו יכול להעיד. • מאידך, ישנה גמרא (כו,ב) שאומרת ש"החשוד על העריות כשר לעדות". האם אדם רשע רשאי להעיד או לא?!
תוד"ה לרצונו • תירוץ א'- יש לחלק בחומרת העברות- הגמרא בדף כו לא אמרה שהאדם בא על העריות אלא גס בהם ומתייחד עימהן. לכן שם התירו להעיד וכאן כאשר נרבע לרצונו פסול להעיד. • תירוץ ב'- יש להבדיל בחומרת הפיתוי והרשעות. בנשים הפיתוי גדול יותר והאדם נפל בו כיוון שיצרו של אדם תוקפו. במשכב זכור היצר קטן יותר ולכן מימד הרשעות גדול יותר ולכן פסול לעדות. • תירוץ ג'- באמת אין הבדל ברמת הפיתוי. הכוונה בדף כו שהאדם נאמן להעיד על דברים אחרים וגם אצלנו יהיה נאמן. אלא, שאומרים לאדם שנפל במשכב זכור (נרבע) שכיוון שנכשל בדבר הוא אינו יכול להעיד על אחרים בנושא זה, אולם בנושאים אחרים רשאי.
פלגינןדיבורא • פלגינן דיבורא של אדם על עצמו- ראינו שהמעיד על חטא שעשה הוא ואחר אינו נאמן על עצמו אבל נאמן על חבירו- ייסודו של הדבר על פי ההבנה כי "אין אדם משים עצמו רשע".
פלגינןדיבורא אצל אשתו • פלגינן דיבורא על אשתו(י,א)- אדם שאמר ראיתי יחד עם אדם אחר כיצד פלוני בא על אישתי. הגמרא דנה האם מקבלים את עדותו (שהרי כשם שנאמן להרוג את הבועל, נאמן להרוג גם את האישה (תוס' ד"ה אצל)). • הגמרא מסיקה שהבעל מצטרף לאחר כדי לחייב את הבועל מיתה, אך אי אפשר להרוג את האישה על בסיס עדותו. כלומר, עושים פלגינן דיבורא בעדותו על האישה.
פלגינןדיבורא ברכוש • פלגינן דיבורא על רכוש- אדם שהעיד "פלוני בא על שורי". במצב זה אומרת הגמרא שהאדם אינו נחשב קרוב לרכושו ולכן נאמן בכל דבריו ומקבלים את עדותו גם על הבועל וגם על השור ושניהם מתחייבים מיתה. כלומר: • פלגינן דיבורא כשמעיד על עצמו או על אישתו • אין פלגינן בדיבורא כאשר מעיד על ממונו.
