Download
1 / 28
310 likes | 769 Vues
1948-1958. הכרזת המדינה. הכרזת המדינה – ה' באייר, תש"ח (14 במאי, 1948). ביום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), שעות אחדות לפני שהדגל הבריטי הורד מבנייני הממשלה הבריטית בארץ ישראל כאות לסיום המנדט, הכריז דוד בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ושמה מדינת ישראל.
E N D
הכרזת המדינה הכרזת המדינה – ה' באייר, תש"ח (14 במאי, 1948) ביום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), שעות אחדות לפני שהדגל הבריטי הורד מבנייני הממשלה הבריטית בארץ ישראל כאות לסיום המנדט, הכריז דוד בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ושמה מדינת ישראל. החלטה זו באה אחרי ימים של התלבטויות קשות לגבי הסיכונים והסיכויים הטמונים בהכרזה זו. למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות רב לארץ, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות. הכרזת המדינה לוותה במסמך הידוע בשם "מגילת העצמאות", שעליו חתמו נציגי הממשלה הזמנית.
מגילת העצמאות מגילת העצמאות מגילת העצמאות – ההכרזה על הקמת מדינת ישראל – היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. ביום ששי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, התכנסו חברי מועצת העם במעמד חגיגי באולם מוזיאון תל-אביב שבשדרות רוטשילד, והכריזו על הקמתה של מדינת ישראל. תאריך החתימה על המגילה נקבע בלוח השנה כיום העצמאות. מגילת העצמאות משמשת בה בעת מקור לביסוס האופי היהודי של המדינה, כמו גם מקור לעיגון עקרונות השוויון לכל אזרחי המדינה, יהודים ושאינם יהודים.
בחירת סמל המדינה י"א בשבט תש"ט (1949) – היום שבו נקבע סמל סמל המדינה – מנורה וענפי זית, והשם "ישראל" – הוא סמל די צעיר; צעיר יותר מדגל ישראל וגם מן ההמנון שלנו, התקווה. עם הקמת המדינה התעורר צורך בסמלים לאומיים – דגל, סמל מדינה והמנון.מועצת המדינה הזמנית החליטה על הקמת ועדת סמלים, וזו פנתה אל תושבי המדינה וביקשה לקבל הצעות ורעיונות לסמל רשמי למדינת ישראל.המועצה החליטה לבחור בהצעה שהגישו המעצבים (האחים) גבריאל ומקסים שמיר. וכך, ביום י"א בשבט תש"ט, נבחר סמל המנורה המעוטרת בענפי זית של האחים שמיר לסמל הרשמי של מדינת ישראל. סמל המדינה - מנורה וענפי זית במרכז סמל המדינה – מנורה ובה שבעה קנים, המעוטרת משני צדדיה בענפי זית. מתחת למנורה – השם "ישראל". המקור לרעיון של מנורה וענפי הזית מופיע בספר זכריה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… ושבעה נרותיה עליה… ושניים זיתים עליה" (זכריה פרק ד פס' 2 – 3). ענפי הזית שסביב המנורה הם המקור לאור המנורה: שמן הזית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש. בתיאור שבספר זכריה מסמלים שני עצי הזית את שני סוגי המנהיגים של עם ישראל בזמן העתיק – הכוהן הגדול ממשפחת אהרן הכוהן והמלך מבית דוד. את שניהם היו מושחים בשמן זית בטקס ההכתרה שלהם. ענפי זית מציינים גם את השאיפה לשלום: היונה הנושאת בפיה עלה זית היא סמל לשלום.*
בחירת דגל המדינה לכל מדינה דגל שמסמל ומזהה אותה. דגלה של מדינת ישראל הוא בצבעי כחול לבן, ומגן דוד במרכזו. סימנים אלה לקוחים מהמורשת היהודית, ומבטאים את הזהות הקולקטיבית. את הדגל מניפים בטכסים ובאירועים מיוחדים ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה ב-28 באוקטובר 1948, לאחר תהליך ארוך ומורכב שהעיד על החשיבות הרבה שמקבלי ההחלטה ראו בה. הממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית היו צריכות להכריע בין שתי אפשרויות לעיצוב דגל המדינה. מחד - דגל ההסתדרות הציונית שהורכב משני פסי תכלת וביניהם מגן דוד ושהיה מזוהה ברחבי העולם עם התנועה הציונית, ומאידך - דגל שכלל שבעה כוכבים, אשר אין לו קשר עם העבר היהודי בגולה. שתי האפשרויות הציעו פרשנות שונה לתפיסת המדינה היהודית וליחסה לעבר ולמסורת היהודית. בין שתי האפשרויות נדונה גם הצעת פשרה של דגל בעל שבעה מגני דוד זעירים. באותה ישיבה, בה קיבלה ועדת הסמל והדגל את ההחלטה הסופית, סיכם זרח ורהפטיג ממפלגת הפועל המזרחי ואמר: "הדגל חייב להיות מושתת על שלושה עקרונות: א. מסורת - וכאן ישרור הכלל כי העתיק יותר הוא המקודש יותר ויש להשתדל למצוא לו ביטוי בסמל. צריכה ללוות אותנו המחשבה כי לא יצרנו מדינה חדשה, אלא חידשנו מדינה שהייתה קיימת בימים עברו. ב. סמליות. ג. פשטות. דגל התנועה הציונית יוכרז כדגל המדינה. אנו יורשי ההסתדרות הציונית ואנו רשאים להפוך את דגלה לדגל המדינה".
ההימנון לכל מדינה יש המנון. המנון מדינת ישראל הוא "התקווה", שנכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר. תוכנו מבטא את כמיהת העם היהודי להיות עם חופשי במדינת ישראל (יש להכיר את מילות ההמנון). שירת התקוה , מילים: נפתלי הרץ אימבר כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָהנֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
דוד בן גוריון דוד בן גוריון (1973-1886) בן גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. הוא היה ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית ושל תנועת הפועלים. כמנהיג היישוב היהודי הכריז על הקמת המדינה בתאריך ה' באייר, תש"ח. בן גוריון נחשב לאדריכל המייסד של המדינה ושל צה"ל. הוא ביסס את עוצמתה הביטחונית והכלכלית של המדינה ועיצב את דמותה בשנותיה הראשונות. תפיסתו הייתה ממלכתית, ושתיים מביטוייה היו: גישתו לצה"ל כאל צבא העם כולו - חילונים כדתיים, וחקיקת חוק חינוך ממלכתי. ביוזמת בן גוריון התאפשרה העלייה הגדולה לארץ, למרות הקשיים הרבים שהיו למדינה בעשור הראשון לקיומה. לאחר פרישתו מהממשלה עבר לגור בשדה בוקר שבנגב, ,כדוגמא אישית להגשמת חזון יישוב הנגב ובתקווה שרבבות יבואו בעקבותיו.
חיים וייצמן חיים וייצמן (1952-1874) – הנשיא הראשון חיים וייצמן הנהיג את התנועה הציונית ממלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השנייה והיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. וייצמן תרם תרומה חשובה להשגת הצהרת בלפור, ולביסוס מעמדה של התנועה הציונית ושל היישוב בתקופת המנדט הבריטי. וייצמן היה מדען ידוע והקים מכון מדעי הנושא היום את שמו, "מכון וייצמן".
הקמת צה"ל = צבא ההגנה לישראל צה"ל - צבא הגנה לישראל צבא הגנה לישראל הוקם בכ"ב באייר תש"ח, 31.5.1948, כצבאה היחיד של מדינת ישראל. הצבא מבוסס על שירות חובה, קבע ומילואים. שירות החובה מקיף יהודים, דרוזים וצ'רקסים, שירות הקבע הוא התנדבותי. בדואים ונצרים מתנדבים לשרת בצבא. בראש הצבא עומד ראש המטה הכללי (הרמטכ"ל) הכפוף באמצעות שר הביטחון לממשלה.
מלחמת העצמאות מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור או מלחמת הקוממיות), המלחמה שניהל היישוב היהודי בארץ על המשך קיומו ועל עצמאותו המדינית בעקבות החלטת האו"ם 181 על חלוקת א"י, ב-29 בנובמבר 1947. המלחמה פרצה למחרת קבלת ההחלטה, בתקיפת תחבורה יהודית ליד פתח תקווה, והסתיימה ב-20 ביולי 1949, בחתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. אפשר לחלק את המלחמה לארבעה שלבים: בשלב א' - "מלחמת האזרחים" שנמשכה עד תום המנדט הבריטי - התמודדו כוחות היישוב עם ערביי א"י, שהסתייעו במתנדבים מארצות ערב. יש המחלקים שלב זה לשניים - שלב הבלימה, ושלב מתקפת הנגד. בשלב ב', עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, פלשו לישראל צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב; שלב זה הסתיים בהכרזת ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני 1948. שלב ג' - קרבות עשרת הימים (18.7.1948 - 9.7.1948), ואחריהם ההפוגה השנייה. שלב ד' - המשך המלחמה, החל במבצע יואב (15.10.1948) ועד לסיומה בהסכמי שביתת הנשק.
פרשת אלטלנה בראשית יוני 1948 יצאה מצרפת אנייה, ועליה כתשע מאות (900) עולים וכן מאות רובים ומקלעים. הייתה זו האנייה "אַלְטֶלֶנָה" (כינויו הספרותי של ז'בוטינסקי) שיצאה לארץ ביוזמת התנועה הרוויזיוניסטית. מאחר שבראשית החודש נחתם הסכם עם מנחם בגין על פירוק אצ"ל ומסירת נשקו לצה"ל, תבעה ממשלת ישראל להעביר לרשותה את כל הנשק. האצ"ל דרש עשרים אחוז מהנשק בשביל אנשיו, שפעלו בנפרד בירושלים. לאחר שאנשי אצ"ל ניסו לפרוק את הנשק מהאנייה, ניתן להם אולטימטום להפסיק את הפריקה ולהוציא את האונייה ללב ים. אך במקום לצאת ללב ים ירדו רוב האנשים מן האנייה בחוף כפר ויתקין, ואלטלנה פנתה לחוף תל-אביב, ושם עלתה על שרטון. לאחר מכן טענו אנשי האצ"ל כי שילוחם ללב ים נועד לפגוע בהם. אנשי ההגנה טענו כי אנשי האצ"ל תכננו מרד. האנייה נפגעה מירי תותחים, אך ראשי אצ"ל החליטו שלא להגיב, ובכך נמנעה מלחמת אחים במהלך מלחמת העצמאות.
הנפת דגל הדיו דגל הדיו הוא דגל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (היום אילת),
הסכמי רודוס השיחות להסדר שביתת הנשק החלו בינואר 1949 והתנהלו באי רודוס. מוקד השיחות היה קביעת הגבולות בין ישראל לשכנותיה. הראשונה לחתום על ההסכם (בפברואר) הייתה מצרים. לפי ההסכם הוכר הנגב, פרט לרצועת עזה, כחלק משטחה של מדינת ישראל, ואזור ניצנה נקבע כשטח מפורז. שנייה חתמה לבנון על ההסכם. הגבול המנדטורי חזר לשמש כגבול בין שתי המדינות. מאוחר יותר חתמה ירדן, שעמה המשא ומתן היה סבוך יותר וחייב העברת שליטה מיד ליד בשטחים שנכבשו. ישראל ויתרה על אזור חברון וירדן ויתרה על אזור ואדי ערה ועל "המשולש". הגדה המערבית (יהודה ושומרון כיום), שמאז דצמבר 1948 סופחה לירדן בהסכמת תושביה, הייתה לחלק מירדן. רק ביולי 1949 נחתם ההסכם עם סוריה, ובו הושגה הסכמה על פירוז שטחים מזרחית לכינרת ולחולה.עירק החזירה את חייליה מהאזור, אך לא השתתפה בשיחות ולא חתמה על הסכמים עם ישראל.
ירושלים בירת ישראל ביום י"ד בכסלו תש"י (5 בדצמבר 1949), כשנה וחצי שנה אחרי קום המדינה, הכריז ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, על ירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל. הכרזה זו התבססה על החלטה של חברי הממשלה, וזכתה לתמיכת כל המפלגות בכנסת. בעקבות ההכרזה החליטה הממשלה להעביר את כל משרדי הממשלה מתל אביב לירושלים, וגם הכנסת עברה בסוף אותו חודש מתל אביב לירושלים, ל"בית פרומין" ברחוב המלך ג'ורג'. כחודש לאחר הכרזתו של בן גוריון קיימה הכנסת – במשכנה בירושלים – דיון מיוחד על מעמדה של העיר, וקיבלה החלטה שנוסחה במשפט קצר אחד: "עם הקמתה של מדינה יהודית, שוב הפכה ירושלים לבירתה".
הבחירות הראשונות לכנסת ישראל כ"ד בטבת תש"ט – 25 בינואר 1949: בחירות ראשונות במדינת ישראל כשמונה חודשים לאחר הכרזת המדינה. מלחמת העצמאות עדיין לא הסתיימה, וכבר נקראו תושבי המדינה ללכת לקלפיות ולבחור את נציגיהם לכנסת ולממשלה. יום הבחירות הוכרז כיום שבתון; אלף קלפיות הוצבו בערים, בכפרים, במושבים, בקיבוצים ובמשלטים צבאיים בכל רחבי המדינה. באותה שנה היו במדינת ישראל כחצי מיליון בעלי זכות בחירה, והם באו לקלפיות בהמוניהם: 85% מבעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות הראשונות, שהתקיימו, כאמור, בתקופת מלחמת העצמאות. לוח ועליו כרזות של מפלגות שונות לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, טבת תש"ט - ינואר 1949.
עליית יהודי תימן "על כנפי נשרים" – עליית יהודי תימן בשנת תש"ט – 1949, עלו כ-50,000 יהודי תימן ברכבת אוירית מעדן, מבצע שכונה "על כנפי נשרים". בעקבות הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14 במאי, 1948), נמצאו חלק מהקהילות היהודיות בארצות האסלאם בסכנה. מדינת ישראל ארגנה מבצע הצלה של קהילות יהודיות, שבו הועלו היהודים ארצה. שם המבצע לקוח מתוך ספר שמות, פרק יט', פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי…". מבצע זה ידוע גם בשמו העממי "מרבד הקסמים".
עליית יהודי עיראק מבצע "עזרא ונחמיה" (1951-1950) עליית יהודי עיראק לאחר הקמת המדינה החלו שלטונות עיראק ללחוץ על היהודים. עיראק השתתפה במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל, הציונות הוגדרה בעיראק כפשע, נאסרה העלייה לארץ ישראל ורבים מחברי המחתרת הציונית נרדפו. במרץ 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם. בעקבות זאת נערכה מדינת ישראל למבצע הצלה של יהודי עיראק, במהלכו הגיעו לארץ, ברכבת אווירית דרך איראן וקפריסין, יותר מ-120,000 איש, כמעט כל יהודי עיראק.
תקופת המעברות מעברה היא סוג של יישוב זמני (מחנה מעבר) במדינת ישראל ב שנות ה-50, מעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, זאת כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. הבתים במעברות תוכננו להיות פתרון זמני, ולכן היו דלים ביותר. חלקם היו עשויים בד (ונקראו "בדונים") ואחרים היו עשויים פח (ונקראו "פחונים"). על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש וחצי השנים הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה אחדות מהמעברות התפתחו ליישובי קבע עצמאיים ויש שכל יושביהן פונו מהן והן נהרסו לשם בניית שכונה חדשה
תקופת הצנע הצנע היתה מדיניות הקיצוב שהונהגה כמדיניות כלכלית על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות החמישים, מטרתה היתה לחסוך במטבע חוץ ולייצב את שער החליפין. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: בראש וראשונה, הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה ובנוסף הכוונת אשראי והשקעות. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי. הוטלו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עימו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות.
ישראל חברה באו"ם ב-11 במאי 1949 הצטרפה מדינת ישראל כחברה באומות המאוחדות
חוק השבות חוק השבות, חוק שהתקבל בכנסת הראשונה ב-1950, ואשר מהווה אבן יסוד בתפישה הציונית, בדבר אופייה היהודי של מדינת ישראל. על פי החוק, לכל יהודי יש זכות לעלות לישראל ולקבל בה מעמד של אזרח. שר הפנים רשאי שלא לתת אשרת עולה ליהודי, אשר לדעתו פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה.
חוק חינוך ממלכתי חוק חינוך ממלכתי, חובה חוקית המוטלת על כל ילד ללמוד במשך 11 שנים: שנה אחת בגן ילדים בגיל 5 ("גן חובה") ו-10 שנות לימוד בכיתות א-י בגיל 15-6. בתשי"ג (1953) התקבל "חוק חינוך ממלכתי" שביטל את שיטת הזרמים בחינוך. לחינוך הממלכתי ולחינוך הממלכתי-דתי נקבעה תכנית אחידה, בתוספת השלמות של תכנים חינוכיים דתיים לחינוך הממלכתי-דתי. החוק הוסיף ופירט את מטרותיו של החינוך בישראל ואת הרכבן של תכניות הלימודים, קבע אילו מוסדות חינוך מוכרים על פי חוק, והסדיר את הפיקוח בנושא. בשנת תש"ס (2000) התקבל תיקון לחוק, "חוק חינוך ממלכתי - התש"ס". תוספת זו פירטה את מטרות החינוך הממלכתי בישראל, ביניהן: חינוך אדם להיותו אוהב אדם, לימוד תולדות ארץ ישראל והעם היהודי, פיתוח אישיותם של התלמידים ומתן שוויון הזדמנויות לכל ילד ולכל ילדה.
חוק חינוך חובה בשנת תש"ט (1949) התקבל "חוק לימוד חובה" אשר הורה על משך הלימוד המתחייב. בנוסף הוא הורה כי על ההורים לדאוג לכך שילדם ילמד לימוד סדיר במוסד חינוך מוכר ומעסיקו יחוייב לשחררו מעבודתו לשם לימוד. הימנעות ממילוי חובות אלה הוגדרה כעברה פלילית. החוק הוא חוק חינם - מי שחלה עליו חובת לימוד חובה זכאי לחינוך במוסד חינוך רשמי על חשבון המדינה. כן מפורט בחוק היקף לימודי החובה ומעוגנת בו זכותם של ההורים לבחור את זרם החינוך עבור ילדיהם
פרשת לבון – עסק ביש פרשה משנות ה-50 בה היה מעורב שר הביטחון בשנים -1954-1955, פנחס לבון. הפרשה, אשר השלב הראשון שלה נודע בכינוי ה"עסק ביש", החלה ב-1954 בעקבות כישלונה של פעולה ביטחונית. אחד-עשר יהודים מצרים נעצרו בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, משרד דואר ובמרכזי מידע של ארצות-הברית בקהיר ובאלכסנדריה, והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים, שמטרתה היתה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב בזמן שמצרים נשאה ונתנה עם בריטניה על-פינוי תעלת סואץ. על שניים מהם נגזר עונש מוות ושישה אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. שני סוכנים ישראלים נשפטו בהיעדרם.
ייבוש החולה ייבוש החולה הינו מבצע הנדסי שהתקיים בעמק החולה החל באפריל 1951 ועד 30 באוקטובר 1957 על ידי הקרן הקיימת לישראל. המטרה הייתה יצירת שטח חקלאי ייחודי ליישובי עמק הירדן על ידי ייבוש מי הביצה בשטח של כ-62,000 דונם בעמק החולה. הסיבות שנמנו למבצע היו המחסור שנוצר באותה תקופה באדמות ראויות לחקלאות, וכן הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי הירדן. להדברת המלריה לא היה חלק בשיקולי יבוש החולה שכן המלריה הודברה על ידי פעולתו של הרופא גדעון מר.
חנוכת יד ושם יד ושם" – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה המוסד "יד ושם" נוסד ב-1953 במטרה להנציח את ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה, ולהנחיל את זיכרון השואה מדור לדור כדי שלא ישכח לעד. מוסד "יד ושם" נמצא במורדות המערביים של הר הרצל בירושלים, והוא כולל בתוכו ארכיון וספרייה (לתיעוד ולחקר התקופה), אתרי הנצחה (אוהל יזכור, יד לילד, בקעת הקהילות, היכל השמות ואנדרטאות), מוזיאון היסטורי, מוזיאון לאומניות, ובית ספר מרכזי להוראת השואה.
שילומים מגרמניה הסכם השילומים (מכונה גם "הסכם לוקסמבורג") - הסכם שנחתם בין ישראל ל גרמניה המערבית (על ידי שר החוץ משה שרת והקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר) ב10 בספטמבר ב -1952 , ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה. חלק מהפיצויים על רכוש הקהילות היהודיות בגרמניה עצמה (בתי כנסת ומבני ציבור שהוחרמו) ניתן לקהילות שנותרו בגרמניה המערבית. אלפים מפגינים נגד השילומים בכיכר מוגרבי בתל אביב, 1952 (צילום: לע"מ)
מבצע קדש מלחמת סיני – תשט"ו (1956) מלחמת סיני, המכונה גם "מבצע קדש", פרצה כתגובה להתקפות מסתננים ממצרים, ובעקבות התחמשות הצבא המצרי, הלאמת תעלת סואץ וסגירת המיצרים. ישראל תיאמה את פעולותיה עם הכוחות הבריטיים והצרפתיים במלחמה עם מצרים. בעקבות לחץ בין-לאומי ישראל נאלצה לסגת מהשטחים שכבשה במלחמה. מלחמה זו הקנתה לישראל עשר שנות שקט יחסי בגבולותיה, שבהן הצליחה לבסס את הכלכלה.
